פגיעה בעבודה – פגיעה בשמיעה בעקבות חשיפה לרעש מזיק- פיצויים מעל 250,000 ש"ח
פיצויים עקב פגיעה בשמיעה בעקבות חשיפה לרעש מזיק בעבודה
התובע עבד במפעל הנתבעת לייצור אריגים ובדים החל מ- 1992. בחמש השנים הראשונות לעבודתו, עבד התובע במחלקות סלילה וסריקה, ונחשף לרעש חזק ומתמשך, בגינו נגרם לו נזק במערכת השמיעה. התובע הועבר לעבוד במחלקת סריקה, שם אף היה רעש חזק יותר. בשנת 1996 אובחנה אצל התובע פגיעה באזניים וירידה בשמיעה, שהוכרה ע"י המל"ל כפגיעה בעבודה, ונקבעה לו נכות צמיתה בשיעור 10% בגין טנטון. מכאן התביעה.
.
בית-משפט השלום קיבל את התביעה ברובה ופסק כי:
תקנות הבטיחות בעבודה (גיהות תעסוקתית ובריאות העובדים ברעש), תשמ"ד-1984 (להלן: התקנות), מסדירות את סוגיית העבודה בסביבה רועשת. הפרת חובות המעביד בענין זה, היא גם הפרה של חובת הזהירות, שכן יש בחובה הסטטוטורית כדי לשמש אינדיקציה לסטנדרט הזהירות שחייב בו האדם הסביר.
"עובד ברעש מזיק" מוגדר בתקנות כאדם החשוף במקום עבודתו לרעש מזיק מתמשך או התקפי מעל לרמת החשיפה המשוקללת המרבית המותרת לרעש מתמשך. התובע הוכיח כי עבד ברעש מזיק במהלך 1992-1998. משכך, עבר אל הנתבעת הנטל לסתור, אך הנתבעת לא עמדה בו. נוכח תקנה 3 המחייבת שמירת תוצאות בדיקת מפלסי הרעש בסמוך לאזני העובדים, 20 שנה לפחות, באי שמירתם, גרמה הנתבעת לתובע לנזק ראייתי.
חובת מעביד אינה מסתיימת באספקה פיזית של אמצעי מיגון לעובדים. המעביד חייב להדריך באופן סדיר ויעיל לענין זה, לפקח במישרין על אופן בצוע העבודה הלכה למעשה, ולוודא כי העובדים נוקטים באמצעי הבטיחות המסופקים על ידו. המעביד חב חובת זהירות לעובדיו, ובין השאר, דאגה לשיטת עבודה מתאימה ופיקוח יעיל.
הוכח כדבעי כי התובע עבד בסביבה רועשת מעבר למותר, וכי הנתבעת לא נקטה בכל האמצעים הדרושים כדי למנוע פגיעה אצל התובע, ובפרט, לא דאגה להפחתת הרעש, ולצמצום שעות העבודה ברעש מזיק, לא ערכה לתובע בדיקות תקופתיות, שהיה בהם כדי לעצור התדרדרות במצבו, ולא פיקחה על השימוש באמצעי המיגון. בכך הפרה חובה חוקית, שנועדה להגן על העובד. הפרות אלה, בנוסף להיותן עילת תביעה עצמאית של הפרת חובה חקוקה, הן פרמטרים חשובים לקביעת חבות הנתבעת בעילת הרשלנות.
קש"ס בין הרעש לנזק – מהראיות עולה כי יש לייחס את הנזקים לתקופת עבודתו של התובע אצל הנתבעת ולא לתקופות קודמות. התובע החל לעבוד אצל הנתבעת כשהוא אינו סובל מכל ליקוי בשמיעה. לגבי הטנטון יתכן כי יגרם גם בתקופה קצרה של חשיפה לרעש חזק. מסקנה זו מתחזקת נוכח מחדל הנתבעת להמציא מסמכים שהיו אמורים עפ"י חוק להימצא ברשותה, אודות תוצאות בדיקות השמיעה שנערכו לתובע, והנזק הראייתי שנגרם לתובע בשל כך; קיים קש"ס גם בין יתר הפרות הנתבעת את תקנות הבטיחות לנזקי התובע.
אשם תורם – נטיית בימ"ש היא שלא להחמיר ולהקפיד עם עובד, שתוך כדי ביצוע עבודתו, נכשל בחוסר תשומת לב או בטעות הנובעת, מ"מאמץ יתר", בביצוע העבודה. כשמדובר בתאונת עבודה, שבה נפגע עובד, יש לדקדק עם המעביד בכל הנוגע להטלת האחריות לתאונה ולהקל במידה רבה עם העובד בייחוס רשלנותו, שגרמה או שתרמה לתאונה. בענייננו לא קיימת התרשלות בהתנהגות התובע.
הנזק – לתובע נקבעת נכות רפואית של 10% בגין טנטון, לאור חוו"ד מומחי שני הצדדים. בגין כאב וסבל, הפסדי שכר בעבר, הפסד שכר בעתיד ופנסיה ובניכוי תקבולי המל"ל נפסקו לתובע 255,000 ₪.
פסק דין
1. בפני תביעה לפיצויים בשל נזקי גוף שנגרמו לתובע, עקב עבודתו אצל הנתבעת.
העובדות
2. התובע, יליד 1947, עבד במפעל הנתבעת, לייצור אריגים ובדים, החל משנת 1992. בחמש השנים הראשונות לעבודתו, עבד התובע במחלקות סלילה וסריקה, ליד מכונות לעיבוד חוטים וסריקת צמר, ונחשף לרעש חזק ומתמשך, בגינו נגרם לו נזק במערכת השמיעה.
3. לטענתו, זמן קצר לאחר שהתחיל לעבוד במחלקת סלילה, התלונן על כאבי אזניים, כאבי ראש, צלצולים באזניים, ובעיות שמיעה, אך הועבר לעבוד במחלקת סריקה, שם אף היה רעש חזק יותר.
4. בשנת 1996, בבדיקה שגרתית, אובחנה אצלו פגיעה באזניים וירידה בשמיעה.
5. המל"ל הכיר בנזקי השמיעה של התובע כפגיעה בעבודה, ונקבעה לו נכות צמיתה בשיעור 10% בגין טנטון. כן הופעלה במלואה תקנה 15 לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז -1956.
6. התובע הציג חוות דעת מומחה א.א.ג, פרופ' יואכימס (להלן: "מומחה התובע"). המומחה אימץ את מסקנות המל"ל. לדעתו, רעש חזק וממושך פוגע באוזן הפנימית וגורם ללקויי שמיעה. 8 שנות עבודת התובע ברעש מזיק, גרמו לליקוי האמור. לציין כי חוות הדעת הוגשה בשנת 2001, כשמונה שנים לאחר שהתובע החל לעבוד בנתבעת, אך שלוש שנים לאחר שהפסיק לעבוד ברעש מזיק.
7. הנתבעת אינה כופרת בקיום הליקוי הנטען, אך טוענת כי אינה אחראית לו. לטענתה, גורמים אחרים, כגון עבודה במפעלה בשנים קודמות, עבודה בנגריה, שירות צבאי ותאונת דרכים, הם שגרמו לכך. כן כופרת הנתבעת בכל התרשלות שהיא, במהלך עבודתו של התובע. לטענתה, עמדה בכל הוראות הדין, נהגה לערוך לעובדיה בכלל ולתובע בפרט, בדיקות תקופתיות, בדיקות של ניטור סביבתי ומיפוי רעש, וקבעה שילוט מתאים, מספיק וסביר בכל מקום בו נדרשה אזהרה או הדרכה על פי דין.
8. מטעם הנתבעת הוגשה חוות דעתו של מומחה א.א.ג, ידי ד"ר מרדכי הימלפרב, (להלן: "מומחה הנתבעת"), גם מומחה הנתבעת אימץ את מסקנות המל"ל, לפיהן לתובע 10% נכות בגין טינטון, ו-0% בגין ליקוי שמיעה. מומחה הנתבעת, מאידך, טוען כי עקומות השמיעה של התובע מתאימות לחשיפה בת 20 שנה לרעש. לא יתכן שהתובע סבל מליקוי שמיעה מושרה רעש, המבטא יותר מעשרים שנות חשיפה לרעש, כבר שנתיים עד ארבע שנים לאחר שהחל לעבוד במפעל הנתבעת.
9. בית המשפט מינה מומחה מטעמו, אך מינויו בוטל לאחר שהתובע ביקש לבטלו היות ולא יכול היה לשאת בשכר טרחתו.
10. במסגרת פרשת ההוכחות נשמעו עדויות שני המומחים, וכן עדות התובע, ועדי התביעה: אחות המפעל, וממונה הבטיחות. הנתבעת לא הביאה עדים נוספים מטעמה.
דיון
11. בשאלת האחריות אפתח בבחינת חובות הנתבעת על פי תקנות הבטיחות בעבודה (גיהות תעסוקתית ובריאות העובדים ברעש), תשמ"ד-1984 (להלן: "התקנות"), המסדירות את סוגיית העבודה בסביבה רועשת. הפרת חובות אלה, היא גם הפרה של חובת הזהירות, שכן יש בחובה הסטטוטורית כדי לשמש אינדיקציה לסטנדרט הזהירות שחייב בו האדם הסביר.
הפרת חובות הנתבעת
12. הנתבעת טוענת כי התובע לא הוכיח קיומו של רעש מזיק במקום עבודתו. הוא לא מדד את עוצמת הרעש, לא הגיש חוו"ד של מומחה לענין זה, והבדיקות לגביהן העיד ע.ת 3, לא נערכו בזמן עבודתו של התובע. לפיכך לא הרים את הנטל המוטל עליו להוכיח רכיב זה.
13. איני מקבלת טענה זו. התובע העיד, ואין מחלוקת על כך, כי במהלך שנות עבודתו הראשונות, דהיינו בין השנים 1992, ועד שאותרה הבעיה בשמיעה, עבד במחלקות סלילה וסריקה, ליד מכונות לעיבוד חוטים, וסריקת צמר.
14. "עובד ברעש מזיק" מוגדר בתקנות כ:
"אדם החשוף במקום עבודתו לרעש מזיק מתמשך או התקפי מעל לרמת החשיפה המשוקללת המרבית המותרת לרעש מתמשך…".
15. בדיקת רעש שהוגשה במסגרת תיק המל"ל ביחס לשנת 1995 מלמדת כי במחלקת סלילה, מפלס הרעש עומד על 86.6 דציבל, ובמחלקת סריקה וערבוב, על 90.7 דציבל. זמן החשיפה המירבי על פי התקנות לרעש עד 91 דציבל הוא שעתיים, ולרעש עד 88 דציבל – 4 שעות. ידוע שהתובע עבד במשמרות של 12 שעות, ועל כן, הוכח כדבעי כי התובע עבד ברעש מזיק.
16. מעבר לכך, העיד ע.ת 3, ששימש ממונה על הבטיחות בתקופה הרלוונטית. לגרסתו, במסגרת תפקידו ביצע מיפוי רעש באגף מכונות הסריקה, ונמצא כי היה רעש בחריגה מהמותר. כן ציין כי במקום העבודה נתלו שלטים מיוחדים על מנת ליידע את העובדים על רמת הרעש בסביבת העבודה שלהם, וגם בכך אינדיקציה לכך שרמת הרעש היתה מעבר לגבול המותר (עמ' 40 לפרוטוקול).
17. גם עדותו של המומחה מטעם הנתבעת תומכת בכך. לדבריו:
"אני יודע מה זה אורג ומה זה מכונת אורגים. העבודות הראשונות שבוצעו אי פעם ברעש ועליהם מתבססות הידע שלנו, הם קבוצות של עבודת אריגה, כי הם חשופים שם לרעש נורא של 90 דציבל בממוצע. באופן כללי אורגים, מקצוע האריגה כרוך בחשיפה לרעש קשה והאנשים האלה סובלים משמיעתם."
(עמ' 15 שורה 24).
18. משהוכיח התובע כי הינו "עובד ברעש מזיק", עובר אל הנתבעת הנטל לסתור. הנתבעת לא הביאה כל ראיה לסתור. מעבר לכך, נוכח תקנה 3 המחייבת שמירת תוצאות בדיקת מפלסי הרעש בסמוך לאזני העובדים, 20 שנה לפחות, באי שמירתם, גרמה הנתבעת לתובע לנזק ראייתי, שגם אותו יש להביא במסגרת שקלול הראיות.
19. אשר על כן אני קובעת כי התובע הוכיח כי במהלך השנים 1992 ועד שנת 1998, עבד ברעש מזיק.
20. עריכת בדיקות רעש תקופתיות – תקנה 3 כאמור, מטילה את החובה לעריכת בדיקות סביבתיות אחת לשנתיים במקום שיש יסוד סביר להניח שעובדים בו ברעש מזיק, והחובה לפרסם את תוצאות הבדיקות לעובדים ולשמור אותן במשך 20 שנה. הנתבעת לא הוכיחה כי קיימה חובה זו.
21. החובה לנקוט אמצעי גהות סביבתיים ואישיים – סעיף 4 לתקנות מחייב את המעביד לגרום להפחתת מפלסי הרעש המזיק, להגביל את משך השהייה של העובד בסביבת הרעש, לבודד מקום עבודה שבו מפלסי הרעש גבוהים מהחשיפה המירבית המותרת, באופן שרק העובדים החיוניים לתהליך העבודה יימצאו באותו מקום, לספק מגיני אזניים מתאימים ותקינים, ולתלות שלט בנוסח המפורט בסעיף.
22. בנושא מגיני האזניים אדון בהמשך. אשר להפחתת מפלסי הרעש המזיק, נשאל ע.ת 3 הממונה על הבטיחות, האם נעשו פעולות להפחית את הרעש המזיק, כמו התקנת מגיני פלסטיק על המכונות הרועשות, ולא ידע להשיב על כך (עמ' 41 לפרוטוקול).
23. העד גם טען בטעות כי במקום שהעובד מרכיב אטמי אזניים אין הגבלה של שעות, וניתן אפילו לעבוד 24 שעות. הדברים אינם נכונים, ואינם מתיישבים עם לשון התקנות, ועם הפסיקה אליה אתייחס להלן.
24. עריכת בדיקות שמיעה תקופתיות – על פי תקנה 6, אין להעביד אדם ברעש מזיק, אלא אם כן עבר בדיקה רפואית ראשונית לפני תחילת העבודה, ובדיקה רפואית חוזרת אחת לשנה. על השירות הרפואי המוסמך, להנפיק לכל עובד שהוא בודק פנקס בריאות שבו ירשמו תוצאות הבדיקות, ופנקס זה יש למסור למעבידו של העובד. התובע טען כי לא נערכו לו בדיקות תקופתיות, למעט זו שנערכה לו עם כניסתו לעבודה.
25. אחות המפעל, רחל בן שמחון, ע.ת 2, הציגה במהלך עדותה את פנקס הבריאות של התובע. מהפנקס עולה כי הבדיקה הראשונה המתועדת בו היא זו משנת 1996. העדה טענה כי נערכת בדיקת שמיעה לכל עובד חדש שמתקבל לעבודה, ואיש לא מתקבל ללא בדיקה (עמ' 34 שורה 22). לשאלה האם יתכן ולא היה לתובע פנקס בריאות לפני 1997, השיבה כי לה אין במרפאה ויש לה של כל העובדים: "אנו לא זורקים. שומרים את זה. נשמר תמיד…" (עמ' 34 שורה 25).
26. מכאן, שאחת מהשתיים, או שהנתבעת הפרה את חובתה על פי דין, לערוך לתובע בדיקות תקופתיות, עד שנת 1997, או שערכה את הבדיקות, אך הפרה את חובתה לשמור על הממצאים.
27. הפרת החובה לספק אטמי אזניים – התובע העיד, כי מרבית הזמן השתמש באטמי אוזניים, כשאלה היו בנמצא. לדבריו, היו מקרים בהם לא היו אטמים והוא השתמש בצמר על מנת לאטום את אוזניו.
"ש. אתה זוכר שנתנו לך אטמים.
ת. לא באים ואומרים לך תקח. יש תיבה שאתה בא לפעמים שאתה בא לא מוצא כלום, אתה בא למנהל המשמרת אומר שאין כלום, הוא אומר תסתדר, אני הייתי לוקח צמר של הסריגה ושם".
(עמ' 26 ש' 5)
28. מנגד, העיד ע.ת 3 כי לא היה מצב בו לא היו אטמי אוזניים.
29. אני נוטה לסבור כי אטמי אזניים סופקו לעובדים, כדבר שבשגרה, ואם לא סופקו, היה זה היוצא מן הכלל. אלא שאטמי האזניים אינם חזות הכל, וגם אספקה שוטפת של אטמים, כשלעצמה, אינה מקיימת את החובה החוקית המוטלת על מעביד.
30. תקנה 4 לתקנות, מאפשרת בתנאים מסוימים, עבודה בתנאי רעש מזיק תוך שימוש באטמים. על פי תקנה זו, במקום עבודה או בתהליך עבודה, שבו נמצאו מפלסי רעש הגבוהים מהחשיפה המרבית המותרת, ינקוט המעביד, בין היתר, באמצעים טכניים-הנדסיים על מנת להפחית את מפלס הרעש, ועליו לספק לעובדים מגיני אוזניים מתאימים ותקינים שהעובדים יהיו חייבים להשתמש בהם ולשמור על שלמותם וניקיונם.
31. אלא שהשימוש במגיני האוזניים, יהיה עד לביצוע האמור בפסקה (1) (היינו עד להפחתת הרעש על ידי השימוש באמצעים הטכניים-הנדסיים) ולא כתחליף לו. מכאן, שחרף העובדה שהשימוש באטמי אוזניים עשוי להפחית את רמת הרעש שהעובד חווה, אל מתחת לרמת הרעש המוגדר בתקנות הבטיחות בעבודה כרעש מזיק, אין די בנקיטת אמצעי זה, והאמצעי הראשון המועדף על ידי מחוקק המשנה הוא להפחית את רמת הרעש, על ידי השימוש באמצעים טכניים – הנדסיים על פי תקנת משנה (1 ) לתקנה 4 הנזכרת לעיל.
32. ראה דברים שנאמרו בעניין זה בת"א (ירושלים) 791/93 אליעזר נאור נ' המגן חברה לביטוח, תק-מח 99(4), 9476 ,עמ' 9483 על ידי כב' השופט עדיאל:
"דומה שהטעם לכך הוא שעדיפה בכל מקרה הפחתה מובנית ברמת הרעש, השוללת מעיקרו את קיומו של הרעש המזיק, ופוטרת את העובד מהצורך לעשות שימוש באמצעי מגן אישיים כדי להשיג הפחתה דומה, אמצעים שהשימוש בהם איננו מבטיח בהכרח תוצאות דומות, בין בשל רשלנות אפשרית של העובד עצמו, בין בשל מחסור באמצעי הגנה אישיים ובין בשל סיבות אחרות. לאור כך, מתירות התקנות את השימוש באטמים רק כאמצעי זמני עד להפחתת הרעש באמצעים טכניים – הנדסיים. עם זה, בנסיבות מסוימות שלא הוגדרו בתקנות הבטיחות בעבודה, עשוי מפקח עבודה להתיר עבודה ברעש מזיק תוך שימוש באטמי אוזניים גם בלא לנקוט באמצעים אחרים (טכניים – הנדסיים)."
33. גם בהקשר זה מילאה הנתבעת פיה מים, ולא טרחה להביא ראיות בכל הנוגע לאמצעי הבטיחות שנקטה להפחתת רמת הרעש ושעות העבודה, כנדרש בתקנות. הנתבעת גם לא טרחה להביא ראיות בכל הנוגע לשיטת הפיקוח על העבודה, ובין היתר על השימוש באטמי אזניים על ידי העובדים.
34. לעניין הפיקוח על השימוש באמצעי הזהירות, ראה דברים שאמר כב' השופט אריאל בת"א (חי') 1790/89 לגאני נ' מ"י פורסם בדינים עליון כו(2) עמ' 448:
"…חובתו של מעביד אינה מסתיימת באספקה פיזית של אמצעי מיגון לעובדים מפני נזקים, אפשריים מאופי העבודה. המעביד חייב להדריך באופן סדיר ויעיל לעניין זה, לפקח במישרין על אופן בצוע העבודה הלכה למעשה, ולוודא כי העובדים נוקטים, למעשה, באמצעי הבטיחות המסופקים על ידו. הלכה זו נפסקה בעניין 707/79 וינר את טיקו ואח' נ' אמסלם פ"ד לה' ( 209 (2, 212-211: "הלכה פסוקה היא, כי המעביד חב חובת זהירות לעובדיו, ותוכנה של חובה זו, הוא, בין השאר, בדאגה לשיטת עבודה מתאימה ופיקוח יעיל; חובתו של המעביד היא כפולה: להנהיג שיטת עבודה בטוחה ולדאוג לקיומה, עליו לרכז פיקוח ולוודא ביצוע".
35. נוכח כל האמור לעיל, אני קובעת כי הוכח כדבעי כי התובע עבד בסביבה רועשת מעבר למותר, וכי הנתבעת לא נקטה בכל האמצעים הדרושים כדי למנוע פגיעה אצל התובע, ובפרט, לא דאגה להפחתת הרעש, ולצמצום שעות העבודה ברעש מזיק, לא ערכה לתובע בדיקות תקופתיות, שהיה בהם כדי לעצור התדרדרות במצבו, ולא פיקחה על השימוש באמצעי המיגון. בכך הפרה חובה חוקית, אשר נועדה להגן על העובד. הפרות אלה, בנוסף להיותן עילת תביעה עצמאית של הפרת חובה חקוקה, הן פרמטרים חשובים לקביעת חבות הנתבעת בעילת הרשלנות.
הקשר הסיבתי
36. טוענת הנתבעת בסיכומיה, כי לא הוכח הקשר הסיבתי בין הרעש לנזק. לחילופין, נזק כפי שקיים אצל התובע לא יכול היה להתגבש בתקופה כה קצרה, ולכן, גם אם יוכח קשר סיבתי כלשהו, יש לקבל בנסיבות העניין את תורת הסיבתיות העמומה, ולקבוע כי יתכן וגורמים נוספים הביאו לנזק הנתבע.
37. לטענתה, לאחר שהוכח כי התובע עבד אצל הנתבעת בעבר בין השנים 1968 ועד 1974 ולאחר מכן, בשנת 1974 עבד מספר חודשים בנגריה, ועבר תאונת דרכים בשנת 1964 בה איבד הכרתו, יש בכך כדי להוות גורם סיכון לטנטון.
38. לאחר עיון במכלול הראיות, וטענות הצדדים, באתי לכלל מסקנה כי יש לייחס את הנזקים לתקופת עבודתו של התובע אצל הנתבעת, ולא לתקופות קודמות.
39. אבקש ראשית לחדד את האבחנה בין ירידת השמיעה ממנה סובל התובע, בגינה נקבעו לו 0% אחוזי נכות, ובין הטנטון, בגינו נקבעו לו 10% נכות.
40. עובר לכניסתו של התובע לעבודה נערכה לו לטענתו, ולטענת אחות המפעל בדיקת שמיעה. תוצאותיה היו תקינות ככל הנראה, שאם לא כן, לגרסת אחות המפעל, ובהתאם לתקנות, לא היה מתקבל לעבודה. גם הנתבעת אינה כופרת בכך למעשה, שכן היא טוענת כי קיימה את כל הוראות הבטיחות בעבודה, וזו אחת מהן. אם כך הדבר, המסקנה היא כי התובע החל לעבוד אצל הנתבעת, כשהוא אינו סובל מכל ליקוי במערכת השמיעה.
41. אשר לטנטון – מחקירתו הנגדית של מומחה הנתבעת עולה, כי כאשר טען בחוות דעתו כי הנזק במערכת השמיעה מתאים ל-20 שנות חשיפה לרעש, התכוון לירידת השמיעה ולא לטנטון. לגבי הטנטון, הוא נשוא הנכות הרפואית, הסכים כי יתכן כי יגרם גם בתקופה קצרה של חשיפה לרעש חזק. לדבריו:
"…ישבה ועדה אמריקאית והוכיחה בפירוש שזה לא יכול להיות שיתגבש נזק בחשיפה של שנתיים או שלוש, אפילו ברעש איום ונורא, אלא יש צורך בסדר גודל של 10-15 שנים. הטקסט בוק והמאמרים שאני מפנה דיברו על אורגים.אני מדבר על נזק בשמיעה ולא על טנטון.
ש: תראה דוקטור, טנטון יכול להיווצר מאירוע חד פעמי אחד?
ת: כן, מירי לדוגמא זה טראומה אקוסטית.
ש: זה יכול להיווצר גם בשנה שנתיים לחשיפה לרעש מאד כבד?
ת: נכון. אני מתייחס לרעש שכיניתי אותו איום ונורא כמו 90 דציבל
ש: ששורר בחדרי אריגה?
ת כן.
ש. כלומר, כל מה שאמרת על היווצרות של 20 שנה התייחסת לפגיעה במערכת השמיעה ולא לטנטון
ת נכון…"
(עמ' 17-18 לפרוטוקול).
42. מומחה הנתבעת טען אמנם בהמשך כי הירידה בשמיעה נקשרת לתקופת הקודמת שבה היה חשוף לרעש וגם לתקופה החדשה, אלא שכבר ציינתי לעיל כי מהראיות עולה כי לא נמצאה בתובע כל ירידת שמיעה עת התקבל למפעל הנתבעת. ללא ירידת שמיעה, כך לטענת מומחה הנתבעת, לא יתכן טנטון (עמ' 18 שורה 1: "טנטון לא יכול להיווצר בלי פגיעה במערכת השמיעה..").
43. גם מומחה התובע מחזק מסקנה זו. לדבריו, יכול היה התובע ללקות בטנטון עקב שנות עבודתו הקודמת אצל הנתבעת, או בגין תאונת הדרכים, אלא שיש לבחון מתי החלו לראשונה תלונותיו ביחס לטנטון. בל נשכח כי עבודת התובע אצל הנתבעת, וגם תקופת עבודתו בנגריה, מיוחסות לשנות השבעים, כעשרים שנה לפני גילוי הממצאים, והתאונה מתייחסת לשנות השישים, שלושים שנה קודם לכן. אין גם לדעת ליד אילו מכונות עבד התובע אז, ומה היתה עצמת הרעש. לפיכך, מבחינת הסבירות, שעה שלא התלונן התובע על טנטון עשרים ושלושים שנה, ככל הנראה לא סבל מכך.
44. מסקנה זו מתחזקת גם נוכח מחדלה של הנתבעת להמציא מסמכים שהיו אמורים עפ"י חוק להימצא ברשותה, אודות תוצאות בדיקות השמיעה שנערכו לתובע החל מתחילת עבודתו אצלה, ומדי שנה ברציפות.
45. קיימת חובה על המעביד לשמור ולתעד את תוצאות הבדיקות בפנקס הרפואי של העובד, (סעיף 9 לתקנות). מחדלה של הנתבעת מלעשות כן מקים כלפיה את דוקטרינת הנזק הראייתי, לפיה היא מנועה מלטעון כי התובע סבל מליקויים קודמים, שהרי הבדיקות שהיו אמורות להישמר בידיה היו יכולות להפריך חד משמעית טענה כזו.
46. בנוסף, קיים קשר סיבתי גם בין יתר הפרות הנתבעת את תקנות הבטיחות, לבין נזקי התובע. קרוב לוודאי שאילו ננקטו אמצעי המיגון, האזהרה, ההדרכה והבדיקות הרפואיות הסדירות מדי שנה, היה הנזק נמנע.
אשם תורם
47. הנתבעת מבקשת לייחס לתובע רשלנות של 50%, נוכח התנהגותו.
48. נטייתו של בית המשפט, הינה שלא להחמיר ולהקפיד עם עובד, אשר תוך כדי ביצוע עבודתו, נכשל בחוסר תשומת לב או בטעות הנובעת, מ"מאמץ יתר", בביצוע העבודה. כפי שנקבע, בהמשך למגמה שהותוותה בפסיקה, בע"א 655/80 מפעלי קרור בצפון בעמ נ' אסתר מרציאנו, פ"ד לו(2) 592:
"כשמדובר בתאונת עבודה, אשר בה נפגע עובד, יש לדקדק עם המעביד בכל הנוגע להטלת האחריות לתאונה ולהקל במידה רבה עם העובד בייחוס רשלנותו, שגרמה או שתרמה לתאונה."
49. במקרה שלנו איני סבורה כי קיימת התרשלות בהתנהגות התובע. האם היה עליו לדרוש כי הנתבעת תבצע לו בדיקה שנתית? או שמא יכול היה לדרוש כי תתקין אמצעי מיגון על המכונות, או כי תפחית את החשיפה לרעש? כל שיכול היה לעשות, הוא לדרוש את אטמי האזניים באותן פעמים שלא סופקו לו, וכבר קבעתי כי אם היו אירועים כאלה, לא היו רבים, ולא כאן נמצאת רשלנותה הגדולה של הנתבעת.
50. אשר על כן, לא מצאתי לנכון לייחס לתובע רשלנות תורמת.
הנזק
שיעור הנכות
51. לתובע נקבעה נכות רפואית של 10% בגין טנטון, ועל כך מסכימים המומחים מטעם שני הצדדים. לפיכך אני מאמצת קביעה זו.
52. הנכות התפקודית מאידך רחבה יותר, שכן בפועל, כפי שאראה להלן, נאלץ התובע לעבור למחלקה אחרת, ונמנעה ממנו האפשרות לעבוד במשמרות. הפסדו הכלכלי עולה על 10%. עניין זה ידון בחישוב אבדן ההשתכרות לעבר ולעתיד.
כאב וסבל
53. התובע לא אושפז לצורך טיפולים בפגיעתו. אולם הן מעדותו והן מעדות המומחים ניתן ללמוד כי מדובר בתופעה טורדנית, שיכולה לשבש את פעילות היום יום. בנסיבות העניין אני פוסקת לתובע בראש נזק זה סך 40,000 ₪.
הפסדי שכר בעבר
54. בעבודתו הקודמת במחלקות סלילה וסריקה עבד התובע במשמרות, וקיבל עבורן תוספת במשכורת. עבודתו הנוכחית הינה במשמרת בוקר בלבד, כך שאינו מקבל תוספת בגין משמרות. שעות נוספות עושה התובע בפועל במקום עבודתו החדש, והדברים עולים מתלושי השכר שלו.
55. מכאן, שהנזק לתובע נעוץ בחוסר היכולת לעבוד במשמרות, ולהיות מתוגמל עבורן. הנתבעת לא הראתה כי הוצע לתובע תפקיד אחר, הכולל עבודה במשמרות, במחלקה שקטה.
56. לפיכך, יחושב הנזק כפועל יוצא של ההפחתה במשכורת התובע בגין העברתו למחלקת אחרת בשנת 1998. החישוב יערך על יסוד ההפרש בין ממוצע משכורתו בשנת 1997 (שנה אחרונה בה עבד משמרות), לבין ממוצע המשכורות בשנת 1998.
57. בשנת 1997 השתכר התובע 5,530 ₪ לחודש בממוצע, ובשנת 1998 4,115 ₪ בממצוע. ההפרש החודשי הוא 1,415 ₪ (המהווה 25% משכרו), בשערוך להיום סך 2,473 ₪, כפול 104 חודשים מסתכם ב- 257,192 ₪.
58. עם זאת, לא מצאתי לנכון לפסוק לתובע את מלוא הפיצוי, העומד על 25% ממשכורתו, וזאת בשל עקרון הקטנת הנזק. התובע לא הראה כי ניסה להקטין את הנזק באמצעות מעבר למחלקה אחרת או למקום עבודה אחר. הפחתה זו תהיה מצומצמת באופן יחסי, נוכח גילו של התובע וסיכוייו למצוא מקום עבודה חליפי באיזור זה.
59. אשר על כן אני מעמידה את שיעור הפסדי השכר בעבר על סך 200,000 ₪.
הפסד שכר בעתיד ופנסיה
60. התובע יליד שנת 1947, בן 59 כיום.
61. התובע לא פוטר מעבודתו, אלא נמצאה לו עבודה במחלקה המתאימה למגבלותיו. לא נראה כי התובע יפוטר בגין ליקויי בריאותו, אלא ההיפך, הוא קיבל קידום בדרגות, כך על פי עדותו.
62. לתובע עוד 8 שנות עבודה. כפי שעולה מעדותו הנתבעת קדמה אותו בדרגה, עניין שיש בו להעיד כי אין היא מתכוונת לפטרו. בנסיבות העניין נראה לי לפסוק סכום גלובלי של 100,000 ₪, הן לעתיד והן לפנסיה.
הוצאות רפואיות ונסיעות
63. ההלכה הנוהגת היא, כי מקום שקיימת זכאות לכיסוי ההוצאות הרפואיות בין אם על ידי המוסד לביטוח לאומי ובין אם על פי חוק בריאות ממלכתי, לא תחול חובת התשלום על המזיק. הוא הדין אף באשר להוצאות נסיעה מוגברות, ככל שהיו ויהיו, שהרי התובע יכול וצריך לפנות למל"ל בעניין זה.
64. לא נראה לי כי יש לסטות מכלל זה אף במקרה שלפנינו, ועל כן אינני פוסקת מאומה בגין ראש נזק זה.
עזרת צד ג'
65. לא הוכח כל צורך או קבלתה בפועל של עזרת צד ג'.
ניכויים
66. התובע קיבל מהמל"ל סכום של 58,100 ₪ בתאריך 16.5.2000, העומד כיום ע"ס 85,000 ₪.
67. נזקו של התובע בגין הפגיעה הוא אם כך:
כאב וסבל 40,000 ₪
הפסדי עבר 200,000 ₪
הפסדים לעתיד ופנסיה 100,000 ₪
__________
סה"כ 340,000 ₪
בניכוי תקבולי מל"ל 85,000 ₪
5129371
54678313 __________
255,000 ₪
אשר על כן, אני מחייבת את הנתבעת לשלם לתובע סך 255,000 ₪ בצרוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום בפועל. לסכום זה יתווסך סך 15,500 ש"ח בצרוף מע"מ בגין הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד.