פיצויים בעקבות נפילה ממפגע באוניברסיטה

להלן מקרה אשר נדון בבית המשפט בו התובעת נפלה ונפגעה עקב מפגע שהיה במשטח PVC

פיצויים בגין נזקי גוף שנגרמו עקב נפילה במסדרון האוניברסיטה

תיאור המקרה:

התובעת הינה אישה בשנות ה-60 לחייה, אשר בעת שהסתובבה במסדרונות האוניברסיטה העברית בירושלים נתקלה רגלה במשטח P.V.C שלא היה מודבק כראוי לרצפה ובלט, וכתוצאה מכך מעדה ושברה את שורש כף ידה השמאלית.

בית המשפט פסק כלהלן:

על בעלי האוניברסיטה היה למנוע מכשול כגון זה שגרם לנפילת התובעת. אמנם ישנם סיכונים שהם טבעיים ולא ניתן לתבוע בגינם, אך במקרה דנן מדובר במסדרון שבתוך מבנה ומטבע הדברים ההליכה בתוך המבנה אמורה להיות חלקה, ללא מהמורות והבדלי גובה. אדם המתהלך במבנה רשאי לצפות שהרצפה תהא חלקה וללא מהמורות, ואין לצפות ממנו שיביט ברצפה ויחפש בה מכשולים. כמו כן, מכיוון שמדובר בהליכה שבתוך מבנה נקבע כי אין לייחס לתובעת אשם תורם כלל.
לתובעת נקבעה נכות של 12.5%, כאשר עקב התאונה לא הייתה מסוגלת בין השאר לבצע פעולות סיבוביות (כגון פתיחת בקבוקים), לבצע עבודות בית שונות, להקליד באמצעות שתי הידיים, להרים בידה השמאלית חפצים כבדים וכיוצ"ב.
בית המשפט פסק לתובעת פיצויים בגין הנזקים הבאים: נזק לא ממוני, הפסדי השתכרות בעבר, גריעה מכושר ההשתכרות בעתיד, עזרה וסיעוד. כל זאת, למרות שאין מדובר בידה הדומיננטית של התובעת.
סך גובה הפיצויים שנפסקו לטובת התובעת הינו כ- 197,875 ₪, ובנוסף תשלום הוצאותיה ושכר טרחת עו"ד.

פסק הדין המלא:

מיני-רציו:
* בית המשפט קיבל את תביעתה של התובעת לפיצויים בגין נזקי הגוף שנגרמו לה כתוצאה מאירוע תאונה. נפסק, כי מדובר במכשול בולט וברור שנוצר ברצפה בעקבות התקלפות שוליה של יריעת חיפוי לרצפה. לא רק שנוצר כפל ברצפה, נוצרו אף הפרשי גבהים בני מספר ס"מ. רגלה של התובעת ניגפה כאמור במכשול והיא מעדה. לא ניתן היה בהכרח להבחין במכשול במהלך ההליכה. אין זה סביר שאדם המהלך במסדרון יביט ברצפה ויצפה למצוא בה מכשולים. לא מדובר בענייננו בסיכון רגיל, אלא במכשול היוצר כאמור סכנת מעידה.
* נזיקין – אחריות – בעל מקרקעין
* נזיקין – אשם – אשם תורם
.
התובעת הגישה כנגד הנתבעת – האוניברסיטה העברית, תביעת פיצויים בגין תאונה שאירעה עת נתקלה רגלה של התובעת במשטח P.V.C שלא היה מודבק כראוי לרצפה ועל כן בלטו שוליו מעל פני המדרך. התובעת נתקלה במכשול האמור ונפלה. על פי המפורט בכתב התביעה, הייתה הנתבעת, מעבידתה של התובעת, וכן הבעלים והמחזיק של הבניין.
.
בית המשפט פסק כלהלן:
לא תיתכן מחלוקת של ממש לקיומה של חובת זהירות מושגית המוטלת על בעל מקרקעין או על המחזיק במקרקעין, למנוע מכשול במקרקעין דוגמת המכשול שגרם לנפילתה של התובעת. לא תיתכן גם מחלוקת בדבר חובת הזהירות המושגית המוטלת על מעביד כלפי עובדיו, לדאוג לסביבת עבודה בטוחה. השאלה הנשאלת בענייננו הינה האם קיימת גם חובת זהירות קונקרטית, או שמא מדובר בסיכון טבעי ורגיל של נפילה במדרגות. חובת הזהירות הקונקרטית אינה קיימת למניעתו של כל סיכון וסיכון. הדין מבחין בין סיכון סביר לבין סיכון בלתי סביר. רק בגין סיכון בלתי סביר מוטלת חובת זהירות קונקרטיתظ
רצפה, כמו גם מדרגות או מדרכה, אינה משטח סטרילי, ויתכנו מעידות או החלקות טבעיות גם ללא קיומם של מכשולים. יחד עם זאת, אין להשלים עם מצב שבו הליכה בדרך, תדמה להליכה במסלול מכשולים.
בענייננו מדובר כאמור במסדרון המצוי במבנה. מטבע הדברים ההליכה בתוך המבנה אמורה להיות על משטח חלק ואחיד, ללא מהמורות או הבדלי גובה. אדם המהלך במבנה רשאי להניח כי הרצפה אחידה ללא מהמורות.
בענייננו מדובר במכשול בולט וברור שנוצר ברצפה בעקבות התקלפות שוליה של יריעת חיפוי לרצפה. לא רק שנוצר כפל ברצפה, נוצרו אף הפרשי גבהים בני מספר ס"מ. רגלה של התובעת ניגפה כאמור במכשול והיא מעדה. לא ניתן היה בהכרח להבחין במכשול במהלך ההליכה. אין זה סביר שאדם המהלך במסדרון יביט ברצפה ויצפה למצוא בה מכשולים. לא מדובר בענייננו בסיכון רגיל, אלא במכשול היוצר כאמור סכנת מעידה.
בנסיבות הוכח, כי הנתבעת התרשלה בכך שלא טיפלה ביריעות המתקלפות, אשר יצרו מכשול, נמנעה מלהסיר את המפגע, ובכך סיכנה את העוברים ושבים במסדרון. היה על הנתבעת לצפות שהמשתמשים במסדרון, העושים דרכם לשירותים, עלולים להיתקל במכשול ולמעוד, כפי שאכן אירע לתובעת, ניתן היה למנוע את המכשול בנקיטת אמצעים סבירים, ועל כן חבה הנתבעת באחריות לנזקיה של התובעת.
קביעת האשם התורם נעשית תוך פניה למבחן האשמה המוסרית בין הצדדים. המבחן המקובל בפסיקה לבחינת אשמו התורם של אדם הוא מבחן "מידת האשמה", הנבחנת תוך בחינת האשמה המוסרית ומשקל המעשים והמחדלים של כל צד, של הניזוק ושל המזיק. אשם תורם ייוחס לעובדים רק במקרים נדירים, בעיקר בנסיבות שבהן יוכח כי העובד הפעיל שיקול דעת עצמאי, ושהוא יצר למעשה את הסיכון.
בענייננו, לא נמצא כי יש לייחס לתובעת אשם תורם כלשהו. מטבע הדברים הרצפה במבנה אמורה להיות אחידה ושטוחה, ללא הבדלי גובה. אדם המהלך במסדרון אינו מביט על הרצפה, והוא רשאי לצפות שהמשטח יהיה חלק ללא מכשולים.
יש לקבל את עדותה של התובעת לפיה המפגע לא היה מוכר לה, כיון שלא הרבתה להשתמש בשירותים האמורים. אף שעברה במקום מספר דקות לפני האירוע ואף שלא קיימת בעיה של תאורה במקום, סביר בעיני שהתובעת לא הביטה בזמן הליכתה על הרצפה, שלא הייתה אמורה להיות רצופת מכשולים, ועל כן מעדה ונפלה.
בחינת האשמה המוסרית ומשקל המעשים והמחדלים של כל צד, של הניזוק ושל המזיק, מעלה שאין לקבוע בענייננו אשם תורם.

פסק דין

מבוא
< >, ילידת 27.3.53, נפגעה בתאונה שאירעה ביום 11.11.07. על פי המפורט בכתב התביעה, נתקלה רגלה של התובעת במשטח P.V.C שלא היה מודבק כראוי לרצפה ועל כן בלטו שוליו מעל פני המדרך. התובעת נתקלה במכשול האמור ונפלה. על פי המפורט בכתב התביעה, הייתה הנתבעת, מעבידתה של התובעת, וכן הבעלים והמחזיק של הבניין.
< > חלוקים ביניהם בשאלת האחריות והאשם התורם, וכן בהערכת הנזק שנגרם לתובעת והפיצוי הראוי בגינו.< > עדות ראשית פירטה התובעת שבסיום יום העבודה, בשעה 19:00 לערך, נגשה להחתים את שעון הנוכחות הנמצא בבית הספר לחינוך. לאחר החתמת השעון נגשה לשירותי הנשים הסמוכים, וכשיצאה מהם נתקלה בשולי השטיח. התובעת פירטה שהיא לא שמה לב לכך ששולי השטיח בולטים, היא הלכה הליכה רגילה, לא מיהרה, והסתכלה בכיוון ההליכה.בעקבות היתקלותה בשולי השטיח השתטחה התובעת על הרצפה. על פי תיאורה, היא הרגישה בכאבים חזקים בכל הגוף. המקום היה ריק מאנשים, ועל כן בעודה שוכבת על הרצפה, התקשרה לביטחון. איש הביטחון וחברו הגיעו למקום, הרימו את התובעת מהרצפה והשכיבוה על ספסל. לאחר מכן הזעיקה את בעלה, שלקח אותה מהמקום למרפאת טר"מ.
בחקירתה הנגדית השיבה התובעת כי המעבר לשעון הנוכחות אינו דרך המסדרון שבו נפלה, וכי רק בשעה שממשיכים לחדר השירותים הסמוך עוברים דרך המכשול שבמסדרון. כן השיבה שהיא המעיטה להשתמש בחדר השירותים האמור כיון שסמוך לחדרה מצוי חדר שירותים אחר, בקומה שמתחת למיקום חדר השירותים שליד שעון הנוכחות. התובעת אף השיבה שלא הייתה בעיית תאורה במקום, הייתה שם תאורה רגילה.
בעלה של התובעת, פירט בתצהיר עדות ראשית שהגיש, כי בסביבות השעה 19:00 התקשרה אליו התובעת למכשיר הטלפון הנייד, וספרה לו שהיא נפלה בפרוזדור עבודתה. כן סיפרה שהיא נפלה על ידה וכי היא סובלת מכאבים עזים. כשהגיע לאוניברסיטה בהר הצופים מצא את התובעת במסדרון, סמוך לשעון הנוכחות בבית הספר לחינוך. לפני שעזבו את המקום הראתה לו התובעת היכן נפלה. במקום שעליו הצביעה ראה שוליים מורמים של יריעת לינולאום בנקודות החיבור או ההשקה שבין שתי יריעות ששימשו לחיפוי הרצפה.
< > התובעת הוגש תצהיר עדות ראשית גם של חברתה לעבודה, גב' ליאת ונטורה. העדה הצהירה כי שמעה אודות התאונה בדיעבד, והציעה לתובעת לצלם את המקום. התובעת הסבירה לעדה היכן נפלה, בין השירותים לשעון הנוכחות, והעדה ניגשה למקום וצילמה את המכשול. העדה הבהירה כי היא עוברת במקום פעמיים ביום לפחות, בעת החתמת הכרטיס, ועל כן מצאה את המקום בקלות. לאחר שצילמה את המקום אישרה לה התובעת ששם בדיוק נפלה. < > השיבה בחקירה נגדית שאת התמונות צילמה זמן קצר לאחר האירוע.< > עיון בראיות הצדדים ובטענותיהם, מצאתי שיש לקבל את גרסתה של התובעת לנסיבות התאונה. < > של התובעת הייתה עדות אמינה, והיא נתמכה בעדותה של בעלה, שהייתה עדות אמינה אף היא. הבעל הגיע למקום האירוע זמן מה לאחר שאירע, וראה את המכשול שעליו הצביעה התובעת.< > התובעת נתמכה גם בעדות חברתה, אשר שוחחה עמה סמוך לאירוע, ועל פי הכוונתה ניגשה למקום המוכר לה היטב וצילמה את התצלומים שהוגשו לבית המשפט. העדה העידה שהתובעת אישרה לה לאחר קבלת התצלומים שהמכשול המצולם בהם הוא המכשול שגרם לנפילתה. כן אישרה העדה שאף היא נתקלה מספר פעמים במכשול האמור.< > לאחריותה של הנתבעת, לא תיתכן מחלוקת של ממש לקיומה של חובת זהירות מושגית המוטלת על בעל מקרקעין או על המחזיק במקרקעין, למנוע מכשול במקרקעין דוגמת המכשול שגרם לנפילתה של התובעת. לא תיתכן גם מחלוקת בדבר חובת הזהירות המושגית המוטלת על מעביד כלפי עובדיו, לדאוג לסביבת עבודה בטוחה. השאלה הנשאלת בענייננו הינה האם קיימת גם חובת זהירות קונקרטית, או שמא מדובר בסיכון טבעי ורגיל של נפילה במדרגות.< > שנקבע ע"י כב' השופט א' ברק (כתוארו אז) בע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש ואח', פ"ד לז (1) 113, 120-121 :
< > שיש כאמור לבחון הינה האם מדובר בסיכון טבעי ורגיל, או בבחינת סיכון בלתי רגיל שיש למנעו. כפי שנפסק בע"א 417/81 מלון רמדה שלום נ' אמסלם, פ"ד לח (1) 72, 77 (1984)-בלתי רגילה". טיבו של שמן, שהוא יוצר סכנת החלקה חמורה ביותר, שאינה נמנית עם הסיכונים "הרגילים", הנובעים מעצם פעילותו הרגילה והיום-יומית של אדם, הגם שפעילות זו נעשית במטבח. עובדת מציאותו של השמן במטבח דווקא אין בה כדי לשנות את מהות הסכנה, אותה הוא יוצר.
גם מבחינה ערכית תראה החברה במפגע הנ"ל משום סכנה חמורה לשלמותו הפיסית של המחליק, ולכן היא תנסה למנוע סכנה זו על-ידי חיובו של מזיק פוטנציאלי, כמו המעביד במקרה שלפנינו, בנקיטת אמצעים סבירים".

< > הכלל אל הפרט. רצפה, כמו גם מדרגות או מדרכה, אינה משטח סטרילי, ויתכנו מעידות או החלקות טבעיות גם ללא קיומם של מכשולים. יחד עם זאת, אין להשלים עם מצב שבו הליכה בדרך, תדמה להליכה במסלול מכשולים.< > מדובר כאמור במסדרון המצוי במבנה. מטבע הדברים ההליכה בתוך המבנה אמורה להיות על משטח חלק ואחיד, ללא מהמורות או הבדלי גובה. אדם המהלך במבנה רשאי להניח כי הרצפה אחידה ללא מהמורות. בענייננו מדובר במכשול בולט וברור שנוצר ברצפה בעקבות התקלפות שוליה של יריעת חיפוי לרצפה. לא רק שנוצר כפל ברצפה, נוצרו אף הפרשי גבהים בני מספר ס"מ. רגלה של התובעת ניגפה כאמור במכשול והיא מעדה. לא ניתן היה בהכרח להבחין במכשול במהלך ההליכה. אין זה סביר שאדם המהלך במסדרון יביט ברצפה ויצפה למצוא בה מכשולים. לא מדובר בענייננו בסיכון רגיל, אלא במכשול היוצר כאמור סכנת מעידה. < > סמך הראיות שבפני מצאתי שהנתבעת התרשלה בכך שלא טיפלה ביריעות המתקלפות, אשר יצרו מכשול, נמנעה מלהסיר את המפגע, ובכך סיכנה את העוברים ושבים במסדרון. היה על הנתבעת לצפות שהמשתמשים במסדרון, העושים דרכם לשירותים, עלולים להיתקל במכשול ולמעוד, כפי שאכן אירע לתובעת, ניתן היה למנוע את המכשול בנקיטת אמצעים סבירים, ועל כן חבה הנתבעת באחריות לנזקיה של התובעת. < > טענה כי יש להטיל על התובעת אשם תורם בשיעור ניכר, שלא יפחת מ- 25%, שכן, לטענתה ניתן היה להבחין במכשול, המקום היה מוכר לתובעת, ומואר כראוי. < > האשם התורם נעשית תוך פניה למבחן האשמה המוסרית בין הצדדים. המבחן המקובל בפסיקה לבחינת אשמו התורם של אדם הוא מבחן "מידת האשמה", הנבחנת תוך בחינת האשמה המוסרית ומשקל המעשים והמחדלים של כל צד, של הניזוק ושל המזיק (ראו למשל ע"א 417/81 מלון רמדה שלום נ' אמסלם, פ"ד לח (1) 72). אשם תורם ייוחס לעובדים רק במקרים נדירים, בעיקר בנסיבות שבהן יוכח כי העובד הפעיל שיקול דעת עצמאי, ושהוא יצר למעשה את הסיכון (ראו למשל ע"א 663/88 שריזיאן נ' לבידי אשקלון, פ"ד מז(3) 225).
< >, לא מצאתי שיש לייחס לתובעת אשם תורם כלשהו. מטבע הדברים הרצפה במבנה אמורה להיות אחידה ושטוחה, ללא הבדלי גובה. אדם המהלך במסדרון אינו מביט על הרצפה, והוא רשאי לצפות שהמשטח יהיה חלק ללא מכשולים. מצאתי שיש לקבל את עדותה של התובעת לפיה המפגע לא היה מוכר לה, כיון שלא הרבתה להשתמש בשירותים האמורים. אף שעברה במקום מספר דקות לפני האירוע ואף שלא קיימת בעיה של תאורה במקום, סביר בעיני שהתובעת לא הביטה בזמן הליכתה על הרצפה, שלא הייתה אמורה להיות רצופת מכשולים, ועל כן מעדה ונפלה.< > האשמה המוסרית ומשקל המעשים והמחדלים של כל צד, של הניזוק ושל המזיק, מעלה שאין לקבוע בענייננו אשם תורם.< > התביעה צירפה התובעת את חוות דעתו של ד"ר חורי אמל, מומחה לאורתופדיה, מיום 12.10.09. בחוות דעתו פירט המומחה שהתובעת נחבלה בשורש כך היד. בחדר מיון בהדסה הר הצופים אובחן שבר של הרדיוס הדיסטלי עם ריסוק. המומחה ציין שהתובעת עברה החזרה וגבס. כן ציין שבמהלך המעקב הומלץ על ידי הרופא המטפל, ד"ר רובינשטיין על ניתוח, ואולם לבסוף הוחלט שלא לנתחה.המומחה פירט שהתובעת התלוננה על חולשה באחיזה, שהיא אינה מסוגלת לבצע פעולות סיבוביות כמו פתיחת בקבוקים או קופסאות, אף אינה מסוגלת לסחוט סחבה. כן התלוננה בפני המומחה שהיא מוגבלת מאוד בעבודות הבית ונזקקת לעזרה רבה מצד בעלה.
בבדיקה מצא המומחה עיוות עם הטיה רדיאלית של שורש כף יד שמאל, ורגישות מקומית. בבדיקות כן המומחה פלקסיה של 80 מעלות ביד ימין, לעומת 60 מעלות בשמאל, אקסטנציה של 70 מעלות בימין לעומת 50 מעלות בשמאל, פרונציה זהה בשתי הידיים, 90 מעלות בכל צד,וסופינציה 90 מעלות ביד ימין ו- 80 מעלות ביד שמאל. המומחה ציין גם הגבלה בדיפיציה אולינרית ל 10 מעלות, אסימטריה בולטת בכוח הגס בשתי הידיים, וכן שהתובעת מתקשה וכאובה בעת קמיצת אגרוף.
בהתייחסות לאמצעי הדימות התייחס אמנם המומחה לצילומי שורש כף יד ימין, ואולם דומה כי מדובר בטעות סופר, שעליה חזר גם המומחה מטעם הנתבעת, שכן אין כל מחלוקת על כך שהפציעה הייתה ביד שמאל.
בסעיף הדיון והמסקנות ציין המומחה כי התובעת נפלה ונחבלה בשורש כף יד שמאל. "מעמד השבר אינו מתקבל ומהווה התוויה לניתוח. השבר טופל באופן שמרני בהמלצת רופאיה ונותרה עם חיבור גרוע של השבר. כיום מוגבלת התובעת בטווח התנועה ובעיקר בכוח הגס. סיבוך זה תואם את ממצאי ההדמיה המראים קיצור ניכר של הרדיוס וטרנסקציה וולרית".
על יסוד ממצאיו קבע המומחה שבעקבות התאונה נותרה לתובעת נכות רפואית לפי ממוצע בין פרט 35(1) ב' לג' של התוספת לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), התשט"ז- 1956 (להלן- "התוספת לתקנות"), בשיעור של 15%, בשל הגבלת תנועה בשורש כף היד, החיבור הגרוע, הקיצור והחולשה היחסית. כן העריך כי הייתה לתובעת נכות זמנית בשיעור של 100% למשך 3 חודשים לאחר התאונה, ובשיעור של 50% בשלושת החודשים שלאחר מכן.
< > הנתבעת הוגשה חוות דעתו של ד"ר לבני מיום 21.7.2010. המומחה ציין שבמהלך הבדיקה התלוננה התובעת על כאבים בשורש כף היד, על כך שהיא מתקשה בעבודות הבית, כגון בסחיטת סמרטוט, בפתיחת צנצנות, וכיוצ"ב.בבדיקה שנערכה ביום 9.3.10 מצא המומחה כי טווח התנועה של שורש כף יד ימין מלא, כיפוף כפי עד 90 מעלות דו צדדי, כיפוף גבי עד 90 מעלות דו צדדי, הטיה אולינרית 50 מעלות דו צדדי, הטיה רדיאלית 25 מעלות דו צדדי, פרונציה וסופינציה מלאים וסימטריים. כן צוין שיכול האחיזה והאגרוף תקינים בכוח תקין.
בפרק הסיכום והמסקנות תיאר המומחה כי הומלץ לתובעת לטפל בשבר עם תזוזה של הרדיוס ביד שמאל באמצעות ניתוח, ואולם היא בחרה לקבל טיפול שמרני. המומחה פירט שבניתוח ניתן היה לקבל חיבור אנטומי של השבר. כן פירט המומחה שהתובעת טופלה בגבס במשך כחודשיים ולאחר הסרתו טופלה בטיפול פיזיותראפי.
המומחה ציין כי בבדיקה שערך "אין הגבלה בטווח התנועה של שורש כף ימין". דומה שיש לקבל את טענתו של ב"כ הנתבעת לפיה מדובר בטעות סופר, אשר חזרה כאמור בחוות הדעת של מומחי שני הצדדים, וכי המומחה התכוון לכך היד השמאלית.
כן ציין המומחה שקיים קיצור של הרדיוס וסטיה וולרית של החלק הדיסטלי של הרדיוס.
בגין ממצאיו העריך המומחה כי בעקבות התאונה נותרה לתובעת נכות בשיעור של 10%, לפי פרט 40(11) לתוספת לתקנות, שהוא הסעיף הספציפי לחיבור גרוע של הרדיוס.
המומחה ציין כי כיון שכוח האחיזה וטווחי התנועה שמורים, אין סיבה שלא יהיה בידי התובעת לתפקד עם היד בכל מטלות היומיום.
< > לא הוזמנו לחקירה וכל צד דבק בקביעות המומחה מטעמו. מצאתי שבנסיבות תיק זה, אין צורך לקבוע מהו שיעור הנכות הרפואית המדויק שכן לצורך קביעת הנזקים די בקביעת הנכות התפקודית ושיעור הגריעה מכושר ההשתכרות.מחוות הדעת של שני המומחים עולה כי לתובעת נגרם שבר רדיוס בשורש כף היד השמאלית, עם קיצור של הרדיוס, וסטייה דורסאלית, כלומר שהחיבור של העצם הינו עם עיוות.
בתצהיר עדות ראשית תיארה התובעת כי אף שידה הימנית היא היד הדומיננטית, לפני התאונה הייתה גם ידה השמאלית חזקה ותפקדה כיד דומיננטית. לאחר הורדת הגבס החלה התובעת בטיפולים פיזיותראפיים, ואולם ידה לא שבה לתפקוד מלא. התובעת פירטה שהיא מוגבלת מאוד בתפקוד יד שמאל, במיוחד בפעולות הדורשות תנועה סיבובית של כף היד, או הפעלת כוח בכף היד. התובעת פירטה שהיא מתקשה בביצוע עבודות הבית כגון ניקיון, בישול, החלפת מצעים וכיוצ"ב.
אשר לעבודתה פירטה התובעת שלפני התאונה הייתה מקלידה במחשב באמצעות שתי ידיה,ואילו לאחר התאונה היא מקלידה באמצעות יד ימין בלבד. היא אינה יכולה להרים ביד שמאל חפצים כגון קלסרים, הכאב ביד גורם לה לקשיי ריכוז המכבידים על עבודתה הדורשת ריכוז מלא.
התובעת טענה כי לאחר שמונה שעות ידה מתעייפת, ועל כן נמנעה לאחר התאונה מלבצע עבודה בשעות נוספות.
בחקירתה הנגדית השיבה התובעת שאמנם העבודה עם מקלדת אינה דורשת תנועות סיבוביות, ואולם היא מתקשה להשתמש ביד שמאל, ועל כן התחילה לעבוד באמצעות יד ימין בלבד. כן השיבה שהיא אינה קלדנית של פרוטוקולים, ואולם מעדותה ניתן היה ללמוד על השימוש הרב שהיא עושה במחשב במהלך עבודתה (עמ' 11 לפרוטוקול הדיון, שורות 21 עד 22).
עולה מעדותה של התובעת כי הימנעותה מלעבוד עבודה בשעות נוספות אינה נובעת מהתאונה בלבד, אלא מקורה בבחירה שאינה קשורה לתאונה, ברצון לבלות עם נכדיה, ובשל גורמים רבים אחרים. כך למשל לשאלה מדוע אינה יכולה לעשות שעות נוספות השיבה התובעת כי "אני צריכה להשאיר זמן לבית, להכין ארוחת ערב, ארוחת בוקר. אני לא יכולה להגיד בדיוק אחד לאחד. הנסיבות מראות את הקשר" (עמ' 11 לפרוטוקול, שורות 26 עד 27).
בקביעת שיעור הגריעה מכושר ההשתכרות יש לשקול את טיבה של הנכות האורטופדית, בכף יד שמאל, שאינה היד דומיננטית, ולקשיים שאותם תיארה התובעת בעדותה. עולה מעדותה של התובעת שעבודתה של התובעת פקידותית ושהיא מחייבת שימוש תדיר בהקלדה במחשב. כן עולה מעדותה שלאחר התאונה אין בידה להקליד באמצעות יד שמאל, ועל כן היא מקלידה ביד אחת במקום בשתי ידיים. כאמור, ניתן ללמוד שהעובדה שהתובעת אינה עושה עוד שעות נוספות מקורה בראש ובראשונה בחירתה, על פי סדר עדיפויות וצרכים אחרים בתחום הבית והמשפחה. יחד עם זאת, דומה כי קיימת השפעה של הנכות על תפקודה. לאור השיקולים האמורים מצאתי שיש לקבוע ששיעור הנכות התפקודית, כמו גם שיעור הגריעה מכושר ההשתכרות, עומד על 12.5%.

הנזקים
נזק לא ממוני
< > מבקשת התובעת להעריך את הנזק הלא ממוני בסכום של 120,000 ₪, מנגד, הציעה הנתבעת לפצותה בסכום של 15,000 ₪. < > בנכות שנקבעה, בכך שמדובר בכף יד שמאלית דומיננטית, בטיפולים שעברה התובעת, בהשפעה על תפקודה בביתה, ובאפשרות להפרעה בתפקוד בעבודה, אני פוסקת לתובעת בראש נזק זה, סכום של 45,000 ₪ נכון להיום.התובעת עובדת כחשבת (עוזרת לכוח אדם ותקציבים) בהתאם לתצהירה, נעדרה מעבודתה לאחר התאונה למשך כחודשיים.
< > פירטה שבמהלך היעדרותה מעבודתה שולם לה שכרה במלואו, שכן היה מדובר בתאונת עבודה, יחד עם זאת לא שולמו לה שעות נוספות, מעבר לשעות נוספות גלובאליות המשולמות לה על פי הסכם שכר. על פי האמור בתצהירה, מאז התאונה לא עבדה שעות נוספות, אלא במקרים בודדים.לטענת התובעת, אמנם שכרה הכולל לא פחת, ואולם אילו הייתה ממשיכה לעבוד שעות נוספות, כפי שעבדה לפני התאונה, היה שכרה גבוה בהרבה, הן בשלתוספות שהתקבלו בגין הסכמי שכר בשנים 2009 ו- 2011, הן בשל העובדה שהוותק משפיע על רכיבי השכר.
התובעת הציגה דוח המפרט את הכנסתה בגין שעות נוספות לאחר התאונה, על פי חישובה, ממוצע הכנסתה בגין השעות הנוספות עובר לתאונה עמד על כ-1,500 ₪, ועל כן יש לפסוק לה בגין הפסד בעבר, סכום של 1,500 ₪ לחודש, בניכוי 3,311 ₪ ששולמו לה בגין שעות נוספות שנאלצה לבצע. סה"כ עתרה התובעת לפיצוי בראש נזק זה בסכום של 79,189 ₪, בצירוף ריבית מאמצע תקופה.
הנתבעת טענה מנגד, כי לא היו לתובעת כל הפסדי שכר ומאז התאונה הלך שכרה והשביח, כפי שניתן ללמוד מהנתונים בדבר הכנסותיה בשנים שלאחר התאונה.
< > שעיינתי בטענות הצדדים מצאתי שאמנם שכרה הכולל של התובעת לא נפגע, ואולם אילו עבדה באותו היקף של שעות נוספות כמו לפני התאונה, היה שכרה עולה גבוה יותר. השאלה הנשאלת היא האם הסיבה להפסקת עבודתה של התובעת בשעות נוספות היא בעטיה של התאונה.מצאתי שבעוד שמיד לאחר התאונה, בוודאי בתקופת אבדן הכושר המלא, יש לקבוע שהתובעת לא עבדה בשעות נוספות בגין התאונה והנכות שנגרמה לה, בתקופה מאוחרת יותר היו גורמים נוספים שהשפיעו על הימנעותה של התובעת מעבודה בשעות נוספות. כפי שעולה מעדותה של התובעת, לתובעת נכדים שבהם רצתה לטפל, משק הבית, ועוד פעילויות במישור המשפחתי והחברתי.
לפיכך, וכיון שהטעמים להימנעות מעבודה בשעות נוספות אינם רק בשל התאונה, יש לייחס לתאונה חלק מההפסד בגין הפסקת עבודה בשעות נוספות, בהתאם לשיעור הגריעה מכושר ההשתכרות. על פי חוות הדעת של המומחה מטעם התובעת, נכותה הזמנית הייתה בשיעור של 100% למשך שלושה חודשים, ובשיעור של 50% למשך שלושה חודשים נוספים.
לפיכך מצאתי שיש לקבוע הפסד שכר בסך של 4,500 ₪ לשלושה חודשים הראשונים (ממוצעהשכר החודשי עבור שעות נוספות לפני התאונה= 1,500 ₪), ו-2,250₪ למשך שלושת החודשים שלאחר מכן, שבהם עמדה נכותה הזמנית על 50%. עבור 54 חודשים נוספים, יש לפסוק פיצוי בהתאם לשיעור הגריעה מכושר ההשתכרות, סה"כ- 10,125 ₪. סה"כ יש לפסוק בראש נזק זה פיצוי בסכום של 16,875 ₪. לסכום האמור יש להוסיף ריבית והפרשי הצמדה מאמצע תקופה.

גריעה מכושר השתכרות
< > לגריעה מכושר השתכרותה של התובעת, יצוין שלאחר תקופת ההיעדרות שבה התובעת לעבודתה כחשבת אצל הנתבעת.< > שהתובעת התמידה בעבודתה, קיימת לנכות הרפואית משמעות תפקודית ברורה, הבאה לידי ביטוי בעיקר בעבודה בשעות הנוספות. התובעת פירטה את הכאבים שמהם היא סובלת בידה, את הקשיים בעבודה עם מקלדת, הקושי בעבודה ממושכת. אין להוציא מכלל אפשרות שבעתיד תהיה השפעת הנכות על עבודתה של התובעת ניכרת יותר. לפיכך סברתי שיש לקבוע את ההפסד בגין הגריעה מכושר ההשתכרות על יסוד בסיס השכר.מהנתונים עולה כי בסיס שכרה של התובעת הוא 19,400 ₪. מחצית מתחשיב אקטוארי ועל יסוד שיעור הגריעה מכושר ההשתכרות, יש לפסוק לתובעת פיצוי בסכום של כ- 96,000 ₪ במעוגל.
לא מצאתי לקבוע פיצוי נוסף בגין הפסד פנסיה. עולה מהנתונים שהתובעת זכאית לפנסיה תקציבית. דומה כי רכיב ההכנסה בגין שעות נוספות אינו פנסיוני, ועל כן לא הייתה פגיעה בסכום הפנסיה. התובעת כיום בת 59, ובמכלול הנסיבות, פנסיה תקציבית, גיל, והעדר פגיעה בשכר פנסיוני, אני סבורה שהפיצוי בגין הגריעה מכושר ההשתכרות כולל גם את האפשרות לפגיעה עתידית בהיקף הפנסיה.

עזרה וסיעוד
< > עדותם פירטו התובעת ובעלה באריכות את העזרה הרבה שקיבלה התובעת לאחר התאונה. התובעת פירטה כי היא אינה נעזרת בשירותיה של עוזרת בית. יחד עם זאת, היא מתקשה בניקיון הבית, בעבודות בישול וגיהוץ, ועיקר הנטל על בעלה. בעלה של התובעת העיד כי עבודות הבית מוטלות עליו, ומפאת קוצר הזמן ושעות עבודתו, הוא מתקשה בעבודות הבית, ומרבית הזמן הבית אינו נקי.עדותם של התובעת ושל בעלה היו עדויות אמינות מצאתי שיש לקבל את טענת התובעת להשפעה הרבה שהייתה על התאונה על אפשרותה לבצע את עבודות הבית. מדובר בנכות בכף היד, ואף שאין היא היד הדומיננטית, עבודות ניקיון, בישול, כביסה וכיוצ"ב, נעשות בשתי הידיים, ועל כן פציעה דוגמת פציעתה של התובעת, מצדיקה פסיקת פיצוי בגין עזרת הזולת.
מצאתי שיש לפסוק פיצוי בהנחה של שעה שבועית אחת, היינו – 30,000 ₪ במעוגל.
אשר לעבר, בשים לב לתקופת הנכות הזמנית, לכך שהתובעת טופלה בגבס במשך כ- 6 שבועות, ולאחר מכן נזקקה לטיפול פיזיותראפי, מצאתי שהתובעת נזקקה לסיוע בני המשפחה מעבר לחובתם המוסרית, אף שלא נעזרו בעזרה בשכר, ועל כן מצאתי לקבוע פיצוי על פי חישוב דומה, בסכום של 10,000 ₪ בראש נזק זה לעבר.

הוצאות

מדובר בתאונת דרכים, והמוסד לביטוח לאומי נושא בהוצאות.על כן לא מצאתי שיש לפסוק פיצוי בראש נזק זה.

סיכום
< > מקבלת את התביעה. הנתבעת תשלם לתובעת סכום של 197,875 ₪. לפיצוי בגין הפסד שכר בעבר יש להוסיף הפרשי הצמדה וריבית כדין מאמצע תקופה.< > תשלם הנתבעת לתובעת את הוצאותיה, וכן שכר טרחת עו"ד בשיעור של 23.2%.< > האמורים ישולמו בתוך 30 ימים מהיום שבו הומצא פסק הדין לבאי כוח הצדדים, שאם לא כן, יישא ריבית והפרשי הצמדה כדין.