פיצויים לפגיעה בשיניים- קטין שנפגע בגן שעשועים- מעל 100,000 ש"ח

פיצויים לקטין שנפגע בשיניו מברז השקייה בגן שעשועים- פיצוי מעל 100,000 ש"ח

1. התובע, יליד 12.9.94, שהיה קטין בעת התאונה, הגיש תביעה זו לפיצוי כספי בגין נזקי גוף עקב תאונה שארעה לו ביום 2.1.02, כאשר היה כבן שבע וחצי שנים, שעה שלטענתו ביקש לשתות מים ממתקן מים השייך לנתבעת, ועקב נפילת המכסה, נחבל מן הברז בפניו. נטען כי הנתבעת 1 (להלן: "הנתבעת") היא הרשות המקומית בתחומה נמצא המקום ובאחריותה ארגז ההשקיה. הנתבעת 2 היא המבטחת.
הנתבעות טענו בכתב הגנתן כי התאונה לא אירעה כפי שמציין התובע, ולחלופין כי אין עליהן כל אחריות לנזקיו של התובע גם אם אירעה התאונה כפי שהוא מציין.
ההכרעה העובדתית
2. עדות התובע – כעולה מתצהירו של התובע, ביום האירוע הוא היה כבן שבע שנים וחצי, הוא שיחק בחצר גן שעשועים במועצה המקומית תל שבע, הוא ביקש לשתות ממתקן מים שניצב במקום, אך תוך כדי שימוש במתקן, נפל על ראשו מכסה המתקן והוא נחבל קשות בפנים, בשיניים ובלסת.
מן התמונות שהוגשו וסומנו ת/1 עולה, כי מדובר במערכת השקיה הטמונה במעין ארגז הנמצא בבור באדמה, ועליו מכסה ברזל הניתן לפתיחה על גבי ציר (להלן: "ארגז ההשקיה").
3. בחקירתו בבית המשפט, הדגיש התובע כי מדובר בגן משחקים פתוח לציבור, במקום מתקני שעשועים וספסלים. הוא תיאר את ארגז ההשקיה כבור שבו נמצא ברז מים עם מכסה, שניתן לפתיחה וסגירה, ואנשים יכולים לשתות במקום.
התובע ציין כי אמנם הגן נמצא מול ביתו, אבל כאשר הוא היה משחק בגן, הוא נהג כמו אחרים לשתות מהברז שבמקום (ע' 6 ש' 11 לפרוטוקול).
בחקירה הנגדית הופנה התובע לעובדה שבתמונות שהוגשו ת/1, לא רואים בארגז ההשקיה ברז פתוח שניתן לשתות ממנו, אלא מערכת השקיה עם צינור סגור בלבד, ועמד על טענתו שבעת התאונה היה במקום ברז.
התובע טען כי לא מדובר בנפילה שלו לתוך הבור, אלא שהמכסה נפל על ראשו.
התובע טען כי היו איתו עדים נוספים אשר לא הובאו למתן עדות.
4. אביו של התובע עיאש א' ע', מוסר בתצהירו כי בנו נפצע כאשר הלך לשתות בגן שעשועים ונפל עליו מכסה המתקן. האב לא היה עד לאירוע לכן עדותו בעניין זה היא בגדר עדות שמיעה.
בחקירתו הנגדית ציין האב, כי כאשר דיבר עם הרופאים התבסס על מה שהבן התובע אמר לו. לדבריו, בימים הראשונים התובע בכלל לא יכל לדבר עקב החבלה בפיו.
לטענתו, את התמונות ת/1 הוא צילם ימים ספורים לאחר האירוע. כאשר הוא נשאל לגבי תאריך ההדפסה הרשום על גב התמונות 5.6.03, השיב שלא הדפיס את התמונות מיד.
5. תיאור האירוע בתיעוד הרפואי – בתעודות הרפואיות שניתנו לתובע בסמוך לאחר התאונה, נאמר כי מדובר ב"נפילה". כך ברישום של דר' ריי סימיון מיום התאונה 2.1.02, כך בתעודה הרפואית של דר' פואד אלסאנע מיום 8.1.02, בה נרשם כי התובע נפל לפני כשבוע ונחבל בפניו. כך גם ברישום במרפאת פה ולסת מיום 10.1.02, שם נרשם "נפל ונחבל בחזית הפה" וכיוצא באלה ברישומים רפואיים נוספים.
ב"כ הנתבעת חקר את התובע ארוכות, על האמור בתעודות הרפואיות הללו, ממנו עולה כאילו מדובר בחבלה שנגרמה עקב נפילה. התובע בחקירתו חזר שוב ושוב על הטענה כי: "המכסה נפל לי על הראש והברז נכנס לי בפה ובשיניים" (ע' 7 ש' 19 לפרוטוקול).
התובע שב וטען כי לא שיקר לרופאים.
יש לזכור כי מדובר בתובע, שהיה בעת האירוע כבן שבע וחצי שנים בלבד. קשה להאמין שהוא עצמו מסר לרופאים פרטים מדויקים על פרטי התאונה. מן הסתם עשו זאת אלה שליוו אותו ולא התובע עצמו, לפי דברים ששמעו. לפיכך, לא ניתן לראות בכך סתירה של ממש בגרסת התובע אל מול עדותו.
6. ב"כ הנתבעת הוסיף והדגיש, כי אפילו בחוות דעתו של פרופ' בודנר, שנערכה ביום 27.3.08, שבועות בודדים לפני הגשת התביעה, נרשם תיאור בלתי מדויק של האירוע: "לדברי האב ביום 2.1.02 נפל על ברזל שחדר לפה …".
התמונות בנוגע למקום התאונה ת/1 הודפסו, כעולה מהרישום מאחור ביום 5.6.03.
אמנם אביו של התובע טען כי הן צולמו ימים ספורים לאחר התאונה, אולם גם ב"כ התובע לא טען טענה זו, והסכים בסיכומים מטעמו כי התמונות צולמו כנראה חודשים לאחר התאונה. מכל מקום, לא יכולה להיות מחלוקת כי לפחות במחצית שנת 2003, בעת הצילומים, כבר היה ברור כי מדובר באותו ארגז השקיה אשר מתואר בתמונות, ולא בנפילה.
נמצא כי אין ממש בטענת ב"כ הנתבעת, המופנית כנגד הדברים שמסר האב למומחה מטעמו פרופ' בודנר, זמן קצר לפני הגשת כתב התביעה, שהרי לפחות מעת הצילומים ת/1 בשנת 2003, היה ברור וידוע מנגנון הפגיעה הנטען ע"י התובע.
התובע טען בסיכומיו, שרופאים אינם שמים דגש על מנגנון הפגיעה המדוייק. העובדה שאפילו פרופ' בודנר לא תיאר את מנגנון הפגיעה במדוייק, אלא רשם שהתובע "נפל על ברזל", מחזקת את טענת ב"כ התובע, לגבי התייחסות אנשי רפואה לתיאור התאונה.
7. לטענת התובע, עקב נפילת המכסה על ראשו נדחף הברז לעבר פיו.
בהחלט אפשר לראות בכך גם "נפילה" של הראש על הברזל המצוי בארגז ההשקיה.
יש להביא בחשבון שהתובע היה קטין רך, ששפתו איננה עברית. אדם אחר תיאר בפני אנשי הרפואה את מקור הפגיעה, ואלה רשמו מה שרשמו בתיעוד הרפואי. מסתמא, כל רופא מאוחר יותר התבונן בתיאור הראשוני שהופיע בתעודות קודמות.
בנסיבות אלה, כאשר מדובר בילד בן שבע וחצי, אין לראות באמור בתעודות הרפואיות משום סתירה של ממש המחייבת לדחות את עדותו.
התובע נפגע לטענתו, בעת שהמכסה של ארגז ההשקיה נפל על ראשו והראש נדחק אל עבר ברז ההשקיה. בתעודות הרפואיות בסמוך לאירוע נרשם כי החבלה בפניו של התובע נגרמה כתוצאה מ"נפילה". מי שלקח את התובע לטיפול הרפואי לא היה אדם שנכח באירוע. יתכן שהמלווה הבין מתיאורו של התובע או של עדים כי מדובר בנפילה, והתיאור איננו רחוק מתיאור נפילה. עוד יתכן כי התקלה היתה בהבנת הרופאים את דבריו של המלווה, או שהם קצרו את התיאור המפורט לעניין של "נפילה".
לא נראה לי כי אך בגלל שבתעודות נרשם כי החבלה נגרמה כתוצאה מ"נפילה", יש לדחות את גרסתו של התובע, שהיא גרסה הגיונית, מלאה ומפורטת, כאשר הוא היה רק ילד רך ויכולות לקרות תקלות בהבנה.
יצוין עוד, כי אף שהתובע הדגיש כי לא מדובר בנפילה, בהחלט ניתן לראות בעובדה שמכסה הבור נפל על ראשו ודחף את הראש לעבר הברז, כנפילה בזעיר אנפין של הראש על הברזל.
ברור כי לפחות בשנת 2003, כאשר צולמו התמונות ת/1, כבר הייתה הגרסה מלאה ומפורטת, בדומה לגרסה שנטענה בבית המשפט.
דווקא העובדה שגם בתעודות מאוחרות יותר, כמו בחוות דעתו של פרופ' בודנר, מופיע תיאור לא שלם, מחזקת את התחושה כי אין באמור בתעודות הרפואיות כדי לשלול את גרסת התובע.
8. הנתבעת טענה עוד, כי אין לקבל את עדות התובע שהיא עדות יחידה של בעל דין, והוא לא הביא עדים אחרים לתאונה.
התובע נפגע בעת היותו כבן שבע וחצי שנים, בעת ששיחק בגן שעשועים, מן הסתם בנוכחות ילדים אחרים. העובדה שלא הובאו עדים אחרים, שמן הסתם היו ילדים צעירים, איננה מלמדת על חשש מעדותם.
הזהרתי את עצמי כי מדובר בעדות יחידה של בעל דין, אשר יש לגביה תהיות עקב סיפור של נפילה המופיע בתיעוד הרפואי, וחרף זאת החלטתי כי ניתן לאמץ את עיקר תיאורו של התובע לגבי התאונה.
9. מדובר בתיאור אותנטי, אשר צולם חודשים ספורים לאחר האירוע. יש בתיאור התנהגות בלתי ראויה של התובע, אשר ביקש לשתות ממערכת שאיננה מיועדת על פניה לשתייה. קשה להאמין שהתובע או בני משפחתו ימציאו סיפור כזה, שאיננו נקי מספקות.
10. הנקודה היחידה שבה לא השיבו התובע ואביו על התמיהה בגרסתם, הינה בכך שבתמונות הרבות שצולמו ת/1, לא נראה כי קיים ברז במקום בו מציין זאת התובע.
אביו של התובע צילם תמונות רבות הנוגעות למקום, לאופן פתיחת ארגז ההשקיה ולציוד שנמצא בתוך הארגז. בתמונות אלו ניתן לראות כי במקום נמצא צינור המיועד להשקיה וברז סגור, אולם לא נראה בתמונות ברז פתוח ממנו ניתן לשתות.
נראה לי איפוא כי ראוי לקבוע עובדתית, שהתובע, בעת שהיה ילד כבן שבע וחצי שנים, שיחק בגן השעשועים ורצה לשתות מארגז ההשקיה, אף שלא קיים בו ברז פתוח לשתייה. התובע הרים התובע את מכסה ארגז ההשקיה, בניסיון לבדוק אם ניתן לשתות מהמקום, אולם המכסה נפל על ראשו ופיו הוטח בברז הנמצא בבור ההשקיה.

11. מטעם הנתבעת העיד מי שמשמש כיום סגן מהנדס המועצה, אשר גם בעת האירוע עבד במחלקת ההנדסה. בתצהירו של מר סאלם אבו גליון, הוא מצהיר כי במקום שבו טוען התובע כי נפגע כביכול, אין ומעולם לא הייתה מותקנת ברזיה המיועדת לשתיה.
לטענתו, לכל היותר מדובר במערכת השקיה הנמצאת בארגז מתכת נעול, אשר המפתחות מצויים רק בידי עובדי המועצה הרלוונטיים.
12. בעדותו בבית המשפט קובע סגן המהנדס, כי מדובר בברז להשקיית הגינות.

כאשר הוצגו לו התמונות ת/1, טען אבו גליון, כי בשנת 2002 גן השעשועים היה בסמוך להכשרתו, במצב טוב, היה בו ארגז חול ומשחקי שעשועים. הוא אישר כי לא הותקנה ברזיה לשתייה במקום.
סאלם אבו גליון העיד, כי בדרך כלל ארגזי מערכות ההשקיה נעולים, ופתיחתם בכוח מחייבת וונדליזם, שהיא בעיה קשה עימה מתמודדת המועצה. לדבריו, ישנם בערך כעשרה מתקנים דומים במועצה, ו"זה אמור להיות נעול. בדרך כלל אלה נעולים" (ע' 14 ש' 32 לפרוטוקול). לדבריו, המפתחות לארגזי השקיה נעולים נמצאים במחלקת הגינון אשר לדבריו עורכת ביקורת מידי פעם בפעם.
13. באשר לנעילת המכסה – בעניין זה לא מצאתי מקום לקבל את גרסת הנתבעת.
התובע העיד כי בחודש ינואר 2002, המכסה לא היה נעול, הוא פתח והרימו וכך נפגע.
הצילומים ת/1 נערכו כאמור לעיל בשנת 2003, בין שנה לשנה וחצי לאחר האירוע. גם אז, לא היה מכסה ארגז ההשקיה במצב של נעילה.
עובדות אלו מחזקות את הטענה, כי לאורך זמן רב היה מכסה ארגז ההשקיה לא נעול.
איש מטעם הנתבעת לא העיד כי בדק אישית שאכן המכסים נעולים.
למעשה, היה ידוע במועצה, או אמור היה להיות ידוע לאחראים בנתבעת, כי מדובר במכסה שאיננו נעול ושכל ילד יכול לפתוח בנקל.

סוגית החבות
14. לאחר הכרעה בסוגיות העובדתיות נותר להכריע במחלוקת המשפטית.
אין למעשה מחלוקת באשר לחובת הזהירות המושגית החלה על רשות מקומית לגבי תושבי הרשות בשטחים ציבוריים (ע"א 862/80 עיריית חדרה נ' זוהר, פ"ד לז (3) 757 ; ע"א 145/80 שלמה ועקנין נ' מועצה מקומית בית שמש, פ"ד לז (1) 113, (1982) ; ת"א (של' ת"א) 29702/07 דומיקאר בע"מ נ' עירית תל-אביב יפו, (2007) ; ת"א (של' ת"א) 51068/07 אלעד אחרק נ' עיריית ראש העין ואח' (2010) ועוד רבים).
ישנה פסיקה רבה המדגישה את אחריותה של רשות מקומית לבורות פתוחים שאדם יכול ליפול אליהם המקימים חובה על הרשות של גידור ואזהרה. בענייננו היה מכסה שלא ננעל. הסוגיה שבמחלוקת בענייננו, הינה חובת הזהירות הקונקרטית והפרתה, היינו אם היתה חובה על הנתבעת לדאוג לנעילת מכסה ארגז ההשקייה ולוודא קיום הנעילה.
15. בעניין מותה הטראגי של הילדה אמיליה כהן ז"ל נקבע במסגרת רע"פ 1007/05 מדינת ישראל נ' דוד בוחבוט(2008), כי מנהלת בית הספר כשלה בכך שלא דאגה לנעילת הכיתות או החלונות, כדי למנוע נפילת ילדים בלתי זהירים (שם, פסקה 33).
בע"א (מח' ירושלים) 11116/07 ח.ד. נ' עיריית ירושלים (2008), בא בפני בית משפט המחוזי ערעור, נוכח דחיית תביעה לגבי נזק שאירע לקטין, אשר בעת משחק כדורגל התחשמל מחוטים גלויים בפתח שירות של עמוד תאורה. בית המשפט המחוזי קבע כדלקמן:
"נראה לנו איפוא, כי על המשיבה היה לנקוט אמצעים ראויים לשם מניעת הקלות הבלתי נסבלת בפתיחת המכסים שעל פתחי השירות ובהסרתם. כאמור, לא ניתן להלום התקנתם של מכסים הנפתחים ומוסרים בקלות, שמאחוריהם רכיבי חשמל מסוכנים, והכל בחוצות העיר, לרבות בשכונות מגורים ובגני משחקים. אנו סבורים כי אמצעי הבטיחות בהם ניתן לעשות שימוש אינם מורכבים ומסובכים כלל ועיקר. ניתן לעלות על הדעת קביעת אמצעי נעילה למכסים, הכוללים יותר משני ברגים שפתיחתם קלה, או התקנת פתח השירות בגובה שלא ניתן להגיע אליו בקלות. כמו כן ניתן היה גם להדביק על עמודי התאורה מדבקה מאירת עיניים בדבר הסכנה המצויה מאחורי המכסים… …ניתן לחשוב גם על קביעת אמצעי בטיחות מוגברים באזורים מאוכלסים בצפיפות וכדומה. אנו סבורים כאמור, כי חובתה של המשיבה כלפי תושבי העיר ירושלים, לא יכולה הייתה להתמצות בטיפול בתקלות, בעיקר על פי דיווחים מן הציבור, ושומה היה עליה ליתן פתרון הולם אחר לסכנת ההתחשמלות שבעמודי התאורה …" (ע"א 11116/07, שם פסקה 6). מחד גיסא, שם מדובר בחוטי חשמל מסוכנים ולא בארגז השקיה. מאידך גיסא, שם היה מדובר בסגירה כלשהיא עם ברגים, אך לא הרמטית.
בתיק אזרחי (שלום חיפה) 2793-09-08 נבו נ' קריית טבעון (2010), מדובר בקטין שנפגע בראשו כאשר שיחק במכסה ברזל של בור מערכת השקיה בגן ציבורי והמכסה נפל על ראשו, ממש כמו בענייננו. גם שם טענה הרשות המקומית, כי המכסה היה נעול והוא נפרץ על ידי מאן דהוא. בית המשפט חייב את המועצה, אם כי לא מדובר בפסק דין מחייב באשר מדובר היה בהסכמה למתן פסק דין בפשרה לפי סעיף 79 א' לחוק בתי המשפט (נוסח משולב) תשמ"ד – 1984.
התובע הגיש במהלך סיכומיו את פסק הדין בת"א (שלום תל אביב) 40374/05 ויקטור חבה נ' עיריית בת ים. בעניין זה מדובר היה בגן שעשועים שלצידו אתר בניה, כאשר ילד נפגע בעת שטיפס על הגדר על מנת להביא כדור שנפל באתר הבניה. בית משפט השלום בתל אביב קבע כי הסיכון שילד קטן, נעדר מנגנוני בקרה עצמיים, ינסה לטפס על הגדר הוא סיכון שיש לצפותו. מדובר בסיכון בלתי רגיל, המהווה פיתוי לילדים קטנים לנסות להתגבר על חסימת הגישה הרגילה לאתר באמצעות טיפוס. זהו סיכון שהרשות המקומית יכולה וצריכה לצפות.
16. בענייננו, מדובר בגן שעשועים אשר הוכשר על ידי הרשות המקומית, הוצבו בו ספסלים, ארגז חול ומתקני שעשועים (בתמונות נראים עמודים לקליעת כדורים לסל). גן השעשועים הוקם ע"י הנתבעת, הוא נמצא במקרקעין שבאחריותה והחזקתה. ע"פ הפסיקה חלה על הנתבעת חובת זהירות מושגית לדאוג לבטיחות תושבי המועצה המבקרים בגן.
סגן מהנדס המועצה העיד, כי בראשית שנת 2002 היה הגן בסמוך לאחר הכשרתו ובמצב מצוין. עוד הוא אישר כי במקום לא הותקנו ברזיות לשתייה.
חובת הזהירות הקונקרטית נבחנת, על פי האפשרות לצפות את הנזק. הרשות הנתבעת צריכה לצפות כי ילדים צעירים ישחקו בגן השעשועים, ובהעדר ברזייה יבקשו מקום להרוות את צמאונם.
כפי שקבעתי לעיל, במקום נמצא ארגז מערכת השקיה, המכוסה במכסה שאיננו נעול, ושהרשות המקומית ידעה על כך או שהיה עליה לדעת זאת.
בהתאם להלכה הפסוקה, כאשר מדובר בילדים, שומה על האחראי על המקום לצפות גם התנהגות בלתי זהירה המתאימה לילדים. מכאן שקמה גם חובת זהירות קונקרטית.
כאשר הקימה הנתבעת גן שעשועים חדש, לא התקינה בו ברזיה לשתייה, ולעומת זאת נמצאת בו מערכת השקיה הנמצאת בארגז השקיה מכוסה אך לא נעול – על הרשות המקומית לצפות כי ילדים ינסו לפתוח את המכסה כדי לנסות לשתות ממערכת ההשקיה, למרות העדרו של ברז פתוח, ויש סיכון כי הם יפגעו עקב כך.
בנסיבות אלה, הפרה הנתבעת את חובת הזהירות המוטלת עליה, ולכן יש מקום להטיל את האחריות על האירוע על הנתבעת.

אשם תורם
17. הנתבעת טענה עוד לקיומו של אשם תורם משמעותי לתובע, אשר נקט בהתנהגות מסוכנת, ולמרות שביתו נמצא ממול, הוא התאמץ לפתוח מכסה מסוכן של מקום שאיננו מיועד לשתיה. לטענת הנתבעת, יש לראות בהתנהגותו רשלנות תורמת באופן משמעותי.
עוד הדגישה הנתבעת בסיכומיה, כי יש להטיל אחריות על ההורים, כאחראים על הקטין, בכך שאפשרו לילד רך בשנים לשחק לבד ללא השגחה במקום מסוכן.
18. באשר לאחריות ההורים, משלא הוגשה כל הודעת צד ג' כנגד ההורים, לא מצאתי מקום לחייב אותם באשם תורם. ההורים כלל לא נכחו במקום. עצם העובדה שאפשרו לילדם לשחק בגן שעשועים שהוכשר לכך, הנמצא בסמוך לביתם, אין בה שלעצמה כדי לגבש אשם תורם.
19. באשר לאשמו של התובע עצמו, אכן מדובר בהתנהגות מסוכנת, שבנסיבות אחרות היתה מצדיקה אשם תורם משמעותי. ואולם, בית המשפט העליון קבע לא אחת כי אין זה ראוי להטיל אשם תורם על קטין, שהתנהגותו המסוכנת הייתה צפויה על ידי המזיק.
בע"א 310/89 אליהו כהן נ' מאיר לנטוש (1992), קבע כב' השופט אור, הלכה זו. באותו עניין מדובר היה בתלמיד אשר טיפס על עץ, ילד אחר אחז בו, והוא נפל מהעץ, נתקל בעמוד ברזל ושבר את ידו. הנתבעים טענו לאשם תורם משמעותי של הקטין. בית המשפט קבע כי דינה של טענה זו להדחות. הודגש כי מדובר בניזוק כבן פחות משמונה שנים אשר לא ניתן לייחס לו אשם תורם. העדר שיקול הדעת של ילדים בגיל צעיר בהערכת סיכונים, הוא עניין מובנה בהטלת אחריות לגבי נזקים הנגרמים לקטינים, ומחובתו של האחראי לנקוט אמצעים סבירים, כדי להבטיח מראש שלא יאונה לילד כל רע, גם אם יתפתה לנהוג בדרך מסוכנת. ביסוד ההלכה האמורה מונח הרעיון שלגבי ילד צעיר, מתווספת לעניין חוסר ההתפתחות השכלית גם תכונת השובבות האופיינית לו, ושני אלה מחייבים לצפות גם התנהגות מסוכנת. בנסיבות אלה, קבע כב' השופט אור, כי אין לייחס כל אשם תורם לילד שהתפתה כמנהג בני גילו לטפס על עץ, והאשם הוא רק באלו שהיה הדבר מחובתם ולא מנעו את העלייה על העץ.
על הלכה זו חזר בית המשפט העליון בעניין ע"א 2061/90 אילנה מרצלי נ' מדינת ישראל, משרד החינוך והתרבות, פ"ד מז(1) 802, 821-822 (1993), שם נקבע כי אכן, גם קטין חייב לשמור על בטחונו (שם דובר בתלמידה בת ארבע עשרה שאצבעה נתלשה בקפיצה ממשאית בטיול), אבל ילד רך בשנים נעדר שיקול דעת בשל להערכתם של סיכונים, ובנסיבות העניין אין לחייב את התובעת באשם תורם.
20. כאמור, נכון אני להסכים עובדתית עם טענותיה של הנתבעת, כי התובע נקט בהתנהגות מסוכנת בפתיחת מכסה ארגז ההשקיה, אשר לא נועד לכך.
יחד עם זאת, מגמת הפסיקה הינה שלא להטיל אשם תורם על קטינים בגיל צעיר.
כמתואר לעיל, הנתבעת היא זו שהכשירה את גן השעשועים, ללא ברזיה, והיא זו שהותירה במקום ארגז השקיה עם מכסה שאיננו נעול. על הרשות המקומית הוטלה האחריות לצפות כי ילדים צעירים כמו התובע, ינסו לשתות ממערכת ההשקיה. בנסיבות אלה, אין מקום להטיל אשם תורם על התובע.
הנזק
21. שני הצדדים הגישו חוות דעת נגדיות באשר לנזק שנגרם לתובע, פרופ' בודנר מטעם התובע ודר' ברק מטעם הנתבעת. נוכח הפער בין חוות הדעת מינה בית המשפט מומחה מטעמו, הוא דר' גדעון לוי.
הצדדים נמנעו מחקירת המומחים ולא התייחסו לחוות הדעת בסיכומיהם, ובכך למעשה אמצו את חוות דעת המומחה מטעם בית המשפט.
לאחרונה בעניין רע"א 7301/12 שמעון בן סימון נ' כלל חברה לביטוח בע"מ (2013), חזר כב' השופט זילברטל על ההלכה לפיה: "חוות דעתו של מומחה רפואי מטעם בית המשפט, אינה מחייבת את בית המשפט, שהוא הפוסק האחרון. ברם, הכלל אשר נקבע בדין הוא, כי בית המשפט לא יסטה ממסקנותיו של המומחה הרפואי אלא בהתקיים נסיבות מיוחדות…".
בהתאם למגמת הפסיקה איפוא, בדרך כלל יאמץ בית המשפט חוות דעת של מומחה אובייקטיבי שמונה על ידו. רק בנסיבות חריגות, כאשר חוסר ההיגיון בולט מחוות הדעת ניתן יהיה לדחות חוות דעת של מומחה מטעם בית משפט. בענייננו, נוכח התנהלות הצדדים, אין לי אלא לאמץ את חוות דעתו של דר' גדעון לוי.
22. דר' גדעון לוי, בחוות דעתו מיום 29.8.11, קבע כי מאז התאונה חסרות לתובע שתי שיניים עליונות חותכות מרכזיות. במקומן הוא מרכיב תותבת שמשלימה את השיניים החסרות. עוד הוא ציין, כי יש חוסר של עצם באזור השיניים העקורות. מבדיקתו של דר' לוי עלתה היגיינת פה גרועה במיוחד, כאשר שתי שיניים סמוכות לשיניים העקורות נגועות בעששת. התובע עבר יישור שיניים בעבר וכעת התותבת שומרת על המרווח. אין בעיה בפתיחת הפה או בסטיית הלסת כתוצאה מהתאונה. יחד עם זאת, הלסת התחתונה בולטת קדימה ביחס ללסת העליונה.
23. דר' לוי קבע כי יש להעניק לתובע 0.5% נכות קבועה על פי פריט 74 (1) (ד) (ח) לתוספת לתקנות הביטוח הלאומי.
דר' לוי קובע עוד, כי לאחר גיל 18 יהיה מקום לשקם את האזור הפגוע על ידי שני שתלים דנטליים ועליהם מבנים וכתרי חרסינה. כהכנה להשתלות יהיה צריך לבצע השתלת עצם בקדמת הלסת העליונה. יחד עם זאת, הוא ציין כי לא ניתן לבצע את השתלת העצם וההשתלות הדנטליות במצב הנוכחי של הפה מבחינת ההיגיינה.
24. באשר לעלויות שיקום פיו של התובע, קובע המומחה לוי סכום כולל של 33,000 ₪ לפי החלוקה כדלקמן: עלויות בניית התותבת הזמנית ותחזוקה – 4,000 ₪ ; השתלת עצם עצמית ומלאכותית – 15,000 ₪ ; שני שתלים דנטליים – 7,000 ₪ ; שני מבנים על גבי שתלים – 2,000 ₪ ; שני כתרי חרסינה – 5,000 ₪.
25. עוד מציין דר' לוי כי לנוכח תוחלת החיים הצפויה של שתלים, מבנים וכתרים ובהתחשב באורך חייו הצפוי של התובע, יהיה צורך בעתיד לבצע שלוש החלפות של שתלים ושש החלפות של מבנים וכתרים. דר' לוי לא פירט את עלות ההחלפות, אולם בתחשיב הנזק מטעם התובע, עליו הוא נסמך בסיכומיו, מוערכת עלות החלפות עתידיות לאחר היוון בסך של כ- 25,000 ₪ נוספים. בהעדר תחשיב חלופי מטעם הנתבעות, אאמץ חישוב זה.
26. עלויות טיפול בשיניים – נוכח כל האמור לעיל, ולאחר שאני מאמץ את חוות דעתו של דר' לוי, אני קובע כי הוצאות בגין טיפולי שיניים, לרבות החלפות בעתיד עומדות על סך של כ- 58,000 ₪. הבעיה היא כיצד להעריך את טענת דר' לוי כי לא ניתן לבצע את השתלת העצם וההשתלות הדנטליות במצב הנוכחי של הפה מבחינת ההיגיינה. בית המשפט מקווה כי התובע יטפל כראוי בשינוי וישמור על הגיינת פה נדרשת, כך שניתן יהיה לבצע את הטיפולים הנדרשים. מכל מקום, זוהי זכותו של התובע לקבל פיצוי שיאפשר לו להשיב את מצב השיניים לקדמותו. אני קובע איפוא, כי הפיצוי בגין טיפולי שיניים, כולל החלפות עתידיות, יעמוד על סך של 58,000 ₪.
27. אובדן השתכרות – אמנם, כאשר מדובר בקטינים שעדיין לא החלו לכתוב את סיפור חייהם, קבעה הפסיקה מעין חזקה, כי הגריעה בשכר תהיה לפי אחוז הנכות הרפואית מן השכר הממוצע במשק. ואולם, לחזקה זו ישנם חריגים. בענייננו מדובר בנכות צמיתה קטנה יחסית, של 0.5%, הנוגעת לשיניים, כאשר נכות שיניים בדרך כלל איננה מביאה לגריעה בשכר. לפיכך אינני מוצא מקום למתן פיצוי בגין אובדן כושר השתכרות. יחד עם זאת, בחישוב הנזק שאינו ממוני אביא בחשבון אפשרות כלשהיא של פגיעה עתידית מינורית בתחומים תפקודיים שונים.
28. עזרה והוצאות – התובע לא הביא כל קבלות לגבי הוצאות מיוחדות שנגרמו לו בעבר. לא נראה גם כי למעט העלויות של טיפולי השיניים יגרמו לו הוצאות מיוחדות בעתיד, או שהוא יזקק לעזרה בעתיד. יחד עם זאת, אין ספק כי בסמוך לאחר התאונה הוא נזקק לעזרה החורגת מן הסיוע הרגיל שנותנים הורים לילדם, ומן הסתם היו גם הוצאות נסיעה לטיפולים רפואיים וכיוצא באלה. אני נכון להעריך את העזרה וההוצאות לעבר על דרך האומדן בסך של 7,000 ₪.
29. כאב וסבל – מדובר ב- 0.5% נכות צמיתה. התובע בתחשיב הנזק מטעמו, ביקש לפסוק לתובע, שנחבל קשות בפניו ושנגרם לו נזק אסתטי ונפשי בסך 100,000 ₪, ואילו הנתבעות בתחשיב הנזק מטעמן הציעו 10,000 ₪ לכל היותר.

בית המשפט איננו מוגבל בעניין הערכת נזק לא ממוני בקביעה על פי פקודת הנזיקין. מחד גיסא, מדובר בנכות צמיתה קטנה יחסית, מאידך גיסא, מדובר בטיפולים רבים וקשים ובנזק אסתטי. סיכומו של דבר אני מעריך את הפיצוי בגין נזק שאיננו ממוני בסך של 25,000 ₪.
30. סיכום – נוכח כל האמור לעיל, אני מחייב את הנתבעות ביחד ולחוד לשלם לתובע סכום כולל של 90,000 ₪. לסכום זה יוסיפו הנתבעות שכר טרחת עורך דין בסך כולל של 23,400 ₪, וכן השבה של התשלומים עבור חוות דעת פרופ' בודנר, החלק בשכ"ט דר' לוי, ואגרת בית המשפט, כפי ששולמו בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום ששולמו ועד היום.