פיצויים מנשיכת כלב

פסק-דין המחייב בעל כלב לשלם לתובעת פיצויים בגין נזק לגופה אשר נגרם כתוצאה מנשיכת כלבו – מעל 100,000 ש"ח

פסק דין

1. התביעה:

לפניי תביעת התובעת ילידת 1976, מדריכת כושר גופני, לפיצויה בגין נזקי גוף שנגרמו לה לטענתה, עקב נשיכת כלבו של נתבע מס' 1 (להלן: "הנתבע").
כאן המקום לציין כי התביעה כנגד נתבעת 2 נמחקה בפסק דין חלקי שניתן ביום 12.5.04.
התובעת טענה כי ביום 13.2.02 נסעה על אופניה בפארק הירקון בתל-אביב, אותה עת טייל הנתבע עם כלבו ללא זמם מבלי שהיה קשור ברצועה, אז התנפל הכלב ונשך אותה בשוק רגל שמאל (להלן: "הנשיכה").

התובעת טענה כי על הנתבע חובה לפצותה בגין מלוא נזקיה בהסתמך על סעיף 41 א' לפקודת הנזיקין ולחילופין עקב התרשלות הנתבע או הפר חובה חקוקה.

2. ההגנה:

בסופו של דבר הנתבע הודה בבעלותו בכלב ובנשיכת הכלב את התובעת, אך טען להעדר אחריות וכי יש לייחס לתובעת אשם או רשלנות שתרמו לנזק. כן טען הנתבע כי נזקיה הנטענים של התובעת כוללים גם נזק עקב פציעתה של התובעת תוצאת נפילתה מאופניה קודם לנשיכת הכלב.
בנוסף, טען הנתבע כי הנשיכה ארעה במהלך נסיעת התובעת לעבודתה וכי יש לנכות את תקבולי המל"ל הרעיוניים, שהיו משולמים לה אילו פנתה למל"ל. לחילופין טען הנתבע באשר להיקף הנזק.

3. נכות רפואית:

לפניי ארבע חוות דעת של מומחים בתחום האורטופדי כדלקמן:
א. ד"ר הרמן אוסקר – מומחה לכירורגיה פלסטית, מטעם התובעת, שקבע בחוות דעתו כי עקב נשיכת הכלב נותרה בתובעת נכות בשיעור של 10% בגין צלקת רוחבית בשוק רגלה השמאלית ופגימה בתחושה עקב פגיעה בעצב הפרונאלי השטחי.

ב. ד"ר משה לוינקופף – מומחה לכירורגיה אורטופדית, מטעם התובעת, שקבע כי נכותה של התובעת בגין הפגיעה בעצב הפרונאלי השטחי הינה בשיעור של 10%.

ג. ד"ר סוזאנה הורוביץ – אורטופדית, מטעם הנתבע, שקבעה כי התובעת אינה סובלת מנכות אורטופדית צמיתה עקב נשיכת הכלב אלא מנכות בשיעור של 2.5% בגין צלקת ברגלה שאינה פוגמת בכושר עבודתה של התובעת.

ד. פרופ' תום הלל – אורטופד, שמונה כמומחה מטעם בית המשפט, שקבע בחוות דעתו כי התובעת סבלה מפצע קרוע מקדמת השוק השמאלי עם נזק לסעיף התחושתי של עצב SPN, המספק תחושה לכף גב הרגל והחלק הרחיקני של קדמת השוק, שאין לה היבט תפקודי אולם הפגיעה בעצב התחושתי עלולה לגרום לתחושה כואבת באזור העצבוב של העצב. עוד קבע המומחה כי אין סימן דיסטרופי בעור במקרה זה התומך בקיום הפרעה שכזאת, אך הצלקת מכוערת ורגישה ודבוקה מעט לרקמות בעומק, דבר המסביר את הרגישות בצלקת והעריך את נכותה של התובעת בשיעור של 10%, על פי סעיף 75 (1) (ב) לתקנות המל"ל.

4. הכרעה:
לאחר עיון בתיעוד שלפניי שכלל: כתבי טענות, חוות דעת של מומחים, תצהירי עדות של התובעת והנתבע על נספחיהם, שמיעת תשובות התובעת והנתבע במהלך חקירתם ושמיעת סיכומי ב"כ בעלי הדין (בעל פה בתום חקירתם), החלטתי כדלקמן:

א. אחריות:
למעשה הנתבע הודה בבעלותו על הכלב, בנשיכת הכלב את התובעת ביום הנטען ובהיות הכלב ללא זמם על פיו.
במהלך חקירתו ניסה הנתבע, בדרך נלוזה ומעוררת תמיהה לטעון כי הכלב היה קשור ברצועה לידו, בניגוד מוחלט להודעתו במשטרה, בה הודה מפורשות כי הכלב ברח לו וכי לא היה קשור שעה שנשך את התובעת. אין כל משקל לדברי הנתבע באשר לכך וחבל שהנתבע העז ועמד על גרסתו השקרית גם לאחר מספר שאלות שהופנו אליו מאת ב"כ התובעת וישירות על ידי בית המשפט.
גרסת הנתבע שנמסרה במשטרה סמוך לאירוע משקפת נכונה את שהיה ותואמת את גרסת התובעת ואת מכלול הראיות שלפניי.
לנוכח האמור, עולה ברורות כי התובעת נשאה בנטל להוכחת אחריותו הברורה של הנתבע כבעליו של הכלב בפיצויה בגין נזקי הגוף שנגרמו לה תוצאת הנשיכה.
לא שוכנעתי לייחס לתובעת אשם עצמי או רשלנות תורמת בנסיבותיו של המקרה, שכן עולה ברורות כי התובעת לא תרמה לקרות המקרה ולנזק בעטיו ואין כל קשר סיבתי בין מעשיה או מחדליה לנשיכת הכלב שנגרמה עקב הפרת הדין המחייב קשירתו ברצועה והיותו עם זמם לפיו.

ב. נכות רפואית:
מבין כל חוות הדעת שלפניי הנני מאמץ את קביעותיו של פרופ' תום הלל שהינו מומחה אובייקטיבי, בעל נסיון, שמונה כמומחה מטעם בית המשפט, אשר בדק את התובעת, עיין בתיעוד הרפואי ובחוות הדעת מטעם בעלי הדין וקבע את קביעותיו בהתאם.
איש מבעלי הדין לא חקר את פרופ' תום הלל על קביעותיו ולא נותר אלא לאמץ אותן כלשונן.
כאן המקום לציין כי אין ממש בטענות הנתבע באשר לשיעור הנכות הרפואית, הכוללת לטענתו נזק מצטבר עקב חבלה בשל נפילת התובעת מאופניה יחד עם נשיכת הכלב.
מחוות דעתו של פרופ' תום הלל עולה ברורות כי הנזק שנגרם לתובעת נגרם עקב פצע קרוע בקדמת השוק השמאלית, דבר התואם את סיכום המחלה מבית החולים סמוך לאירוע ומתיישב היטב עם גרסתה האמינה של התובעת והודעתה במשטרה סמוך לקרותו.
סוף דבר, הנני קובע כי נכותה הרפואית של התובעת בעטיה של הנשיכה מסתכמת בשיעור של 10% עקב צלקת מכוערת ורגישה הדבוקה מעט לרקמות.

ג. נכות תפקודית:
לנוכח עדותה של התובעת עולה ברורות כי למעשה התובעת איננה סובלת מפגיעה תפקודית משמעותית וכי היא ממשיכה בעיסוקה העיקרי, כמדריכת כושר ומתפרנסת מעיסוק זה גם היום.

לא הונחה תשתית ראייתית בעלת משקל להוכחת פגיעה משמעותית בכושר תפקידה של התובעת בשל הנכות הרפואית, מה גם כי פרופ' תום הלל בחן היטב את ההיבטים התפקודיים של הנכות הרפואית והתייחס אליהן בפרוט רב בחוות דעתו בציינו מפורשות כי מצא רק רגישות בצלקת (ראה פרק סיכום ומסקנות בחוות דעתו של פרופ' תום הלל בעמ' 2 בחווה"ד).
יחד עם זאת, לא ניתן להתעלם מנפקות מסוימת שיש לצלקת מכוערת ברגלה של התובעת ומרגישות הצלקת למגע ויש לזכות את התובעת בפיצוי כולל בגין סיכון להפסדי שכר חלקיים בעתיד, בהתחשב בשנים הרבות הצפויות לה עד סיום תוחלת עבודתה למשך כ- 47 שנים על דרך ההערכה.

ד. הנזק:
לנוכח הראיות שלפניי, הנני מחייב את הנתבע לשלם לתובעת את הסכומים הבאים:

1. נזק בלתי ממוני – כאב וסבל:
בנסיבותיו של המקרה, לנוכח הכאב שסבלה התובעת עקב הנשיכה והטיפול הרפואי והנכות הרפואית שנותרה בה בעטיה, הנני מעריך את הנזק הבלתי ממוני בסכום של 60,000 ₪ בתוספת הצמדה וריבית מהיום ועד התשלום בפועל.

2. סיכון להפסדי שכר חלקיים בעתיד:
כפי שכבר ציינתי לא הוכחה פגיעה תפקודית של ממש בעטיה של הנכות הרפואית ולכל היותר קיים סיכון להפסדי שכר חלקיים במהלך השנים עד לסיום תוחלת עבודתה של התובעת בשל הרגישות בצלקת שנותרה בה והפגיעה בעצב התחושתי באזור הפצע.

אין מקום לקביעת הפיצוי בדרך אריתמטית כלשהי ובנסיבות העניין מתאים המקרה לקביעתו על דרך הערכה גלובלית.
לאחר ששקללתי את הגורמים הרלוונטים, הנני מעריך הפיצוי באב נזק זה, בסכום כולל של 40,000 ₪ בתוספת הצמדה וריבית מהיום ועד התשלום בפועל.

3. הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד:

הנתבע ישא בשכ"ט ב"כ התובעת בשיעור של 20% + מע"מ מחושב על פי הסכומים דלעיל וישיב לתובעת את הוצאות המשפט שהוציאה: האגרה ששילמה, שכר המומחים מטעמה וחלקה בשכר טרחת המומחה מטעם ביהמ"ש, על פי קבלות בתוספת הצמדה וריבית מיום תשלומן.