פיצויים מתאונת דרכים ברכב חונה

להלן פסק דין בו בית המשפט קבע כי יש לפצות את התובע אשר ישב ברכב חונה וחברת הביטוח אשר תפצה אותו הנה חברת הביטוח של הרכב הפוגע

פסק הדין:

המשיב 1 (להלן – הנפגע) ישב ברכב אשר חנה בשולי דרך בין-עירונית בשל תקלה. רכב אחר שנסע בכביש סטה ממסלולו והתנגש ברכב שבו ישב הנפגע. התאונה הוכרה כתאונת דרכים במובן חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975 (להלן – החוק). בין מבטחיהם של שני כלי הרכב המעורבים נתגלעה מחלוקת באשר לשאלה איזה מבטח יישא בפיצוי הנפגע. בית-המשפט המחוזי קבע כי האחריות לפצות את הנפגע מוטלת על המבטח של הרכב הפוגע, שכן חניית הרכב שבו ישב הנפגע בשולי הכביש לא הייתה אסורה על-פי הדין ולא יצרה כל סיכון תחבורתי, וכן לא נעשה שימוש ברכב למטרות תחבורה. מכאן הערעור.

בית-המשפט העליון פסק:
א. (1) החזקה המרבה הקבועה בהגדרת "תאונת דרכים" שבסעיף 1 לחוק מתייחסת למאורע שנגרם עקב פגיעה ברכב שחנה "במקום שאסור לחנות בו" (להלן – החזקה המרבה). לעניין זה קבעה הפסיקה כי יש לקשור בין איסור החניה לבין יצירת סיכון תחבורתי (822ב).
(2) ייתכנו ארבעה מצבים אפשריים ביחס שבין חניה בניגוד לדין לבין זו המהווה סיכון תחבורתי: הראשון, מצב שבו החניה אסורה על-פי דין ואינה יוצרת סיכון תחבורתי. במקרה זה אין תחולה לחזקה המרבה. מצב שני ייתכן כאשר החניה אסורה על-פי דין ויש בה סיכון תחבורתי, שאז יש תחולה לחזקה המרבה. שלישית, כאשר החניה

מותרת על-פי דין ואינה יוצרת סיכון תחבורתי. אף במצב זה אין תחולה לחזקה המרבה. רביעית, כאשר החניה מותרת על-פי דין, אולם יש בה סיכון תחבורתי. נסיבות המקרה הנדון מקיימות את המצב הרביעי, ויש לקבוע כי בהתקיים מצב זה חלה החזקה המרבה שבהגדרת "תאונת דרכים" לפי החוק (822ג – ה, 824א – ב, ה).
ב. (1) יש לפרש את המונח "חניה אסורה" שבחזקה המרבה כחניה במקום או באופן היוצרים סיכון תחבורתי בין שמדובר בחניה מותרת על-פי דין ובין שמדובר בחניה שיש עליה איסור בדין. הקריטריון ל"חניה במקום שאסור לחנות בו" צריך להיות הסיכון התחבורתי אשר חניה כזאת יוצרת. אמנם, בדרך-כלל המונח "איסור" מכוון לאיסור נורמטיבי, היינו איסור על-פי דין, אולם כאשר בוחנים את תכלית החוק עולה כי הוא אימץ את מבחן "הסיכון התחבורתי" כמבחן הקובע לעניין "חניה אסורה" (824ה, 825א).
(2) כך, חניה תהא "חניה אסורה" גם במקרה שאין במקום שלט או תמרור האוסר חניה, אולם עצם החניה במקום זה מהווה סיכון תחבורתי. לעומת זאת חניה במקום שאינו מהווה סיכון תחבורתי לא תיחשב "חניה אסורה" גם אם יש במקום שלט האוסר חניה במקום זה. אמנם, האיסור שבדין יכול לשמש במקרים רבים אינדיקציה לכך שבחניה גלום סיכון תחבורתי ולהפך, אולם אין להסתמך באופן בלעדי על תקנות התעבורה, תשכ"א-1961 (להלן – התקנות) לעניין הקביעה כי החניה גרמה לסיכון תחבורתי, ויש לקבוע זאת על-פי נסיבותיו של כל מקרה (825ב).
(3) חניית רכב בשולי הכביש בדרך בין-עירונית כבנסיבות דנן יוצרת סיכון תחבורתי. אמנם, חניית הרכב שבו ישב הנפגע הייתה מותרת בנסיבות המקרה על-פי דין בשל תקנה 69(ה) לתקנות, המתירה להחנות רכב בשולי הכביש בדרך שאינה עירונית כאשר הרכב יצא מכלל פעולה, אולם יש בחניה כזו סיכון תחבורתי, הגלום בכל חניה בשולי דרך בין-עירונית. לעניין זה אין חשיבות שלא החניה בשולי הכביש היא שהייתה "הסיבה המכרעת" לתאונה דנן אלא סטיית הרכב הפוגע. היות שהרכב במקרה הנדון חנה במקום היוצר סיכון תחבורתי, יש לקבוע כי חלה החזקה המרבה (822ו – ז, 825ג).
ג. (1) אף שנוסח החזקה המרבה אינו דורש קשר סיבתי-משפטי בין החניה האסורה לבין הנזק, מן ההכרח שיימצא קשר כזה. כאשר בוחנים את הקשר הסיבתי-המשפטי נשאלת השאלה אם החניה האסורה המסוימת היא שיצרה את הסיכון שהביא להתרחשות הנזק (825ג – ו).
(2) בנסיבות המקרה מתקיים קשר סיבתי-עובדתי בין חניית הרכב במקום אסור לבין הפגיעה, היינו אלמלא חנה הרכב בשולי הכביש לא הייתה מתרחשת התאונה. כמו כן מתקיים קשר סיבתי-משפטי, שכן הפגיעה ברכב החונה באה בשל הסיכון שנוצר כתוצאה מחנייתו במקום אסור ולא בשל הליך גרימה אחר שאינו קשור לסיכון התחבורתי הגלום בחנייתו בשולי הכביש. החניה האסורה יצרה את הסיכון אשר התממש בדרך של התנגשות בין הרכב הפוגע לבין הרכב החונה, על-כן מאחר שהיה בחניית הרכב במקום שבו חנה משום סיכון תחבורתי, הרי המבטח של הרכב החונה הוא זה שצריך לשאת בפיצויים לנפגע (825ז – 826ב).

חקיקה ראשית שאוזכרה:
– חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975, סעיף 1 (המונחים "שימוש ברכב מנועי", "תאונת דרכים").
– חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (תיקון מס' 8), תשנ"א-1990.
חקיקת משנה שאוזכרה:
– תקנות התעבורה, תשכ"א-1961, תקנה 69(ה).
פסקי-דין של בית-המשפט העליון שאוזכרו:
[1] ע"א 1042/00 מגדל חברה לביטוח בע"מ נ' שושי, פ"ד נו(4) 481.
[2] ע"א 6000/93 עיזבון המנוח פואז קואסמה נ' רג'בי, פ"ד נ(3) 661.
פסקי-דין של בתי-משפט המחוזיים שאוזכרו:
[3] ת"א (חי') 649/95 "הסנה" נ' איהאב (קטין), מ' צלטנר חבות לפיצוי נפגעי תאונות דרכים – הפסיקה והדין (להלן – צלטנר) 2991(א).
[4] ע"א (חי') 120/96 "קרנית" קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים נ' לוקשבסקי, צלטנר 3059(ב).

פסקי-דין של בתי-משפט השלום שאוזכרו:
[5] ת"א (חי') 19782/00 טבדידישווילי נ' קרסניקוב, צלטנר 10251.
[6] ת"א (חי') 2600/93 לוקשבסקי נ' "אררט" בע"מ, צלטנר 3055.
[7] ת"א (הרצליה) 3099/94 גטה (אבוטבול) נ' "דולב" חברה לביטוח בע"מ, צלטנר 2458.
[8] ת"א (י-ם) 21017/95 ישי נ' חכמוף, צלטנר 5165.
[9] ת"א (עכו) 5365/91 רזוק נ' "מנורה" – חברה לביטוח, צלטנר 1638.
[10] ת"א (חי') 8630/94 מזרחי נ' "אליהו" חברה לביטוח בע"מ, צלטנר 3907.
ספרים ישראליים שאוזכרו:
[11] א' ריבלין תאונת הדרכים – סדרי דין וחישוב הפיצויים (מהדורה 3, תש"ס).
[12] י' אנגלרד פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (עידכון משולב, תשנ"ו).
[13] מ' צלטנר חבות לפיצוי נפגעי תאונות דרכים – הפסיקה והדין (תשמ"ז, עידכון 2003, כרך ג'2).

מאמרים ישראליים שאוזכרו:
[14] מ' צלטנר "הגדרת ה'שימוש ברכב' – עצירת הסחף" הפרקליט מ (תשנ"א-תשנ"ג) 168.
בקשת רשות ערעור על פסק-דינו החלקי של בית-המשפט המחוזי בבאר-שבע (השופטת ש' דברת) מיום 4.2.2003 בת"א 1179/00. הבקשה נדונה כערעור. הערעור נתקבל.
חיים דוד חיות – בשם המבקשת;
אשרף שייח' יוסף – בשם המשיבים 3-1;
זיו מנדלוביץ – בשם המשיבה 5;
אלון בלגה – בשם המשיבה 7.
פסק-דין
המשנה לנשיא ת' אור
1. המשיב 1 (להלן – הנפגע) ישב ברכב שחנה בשולי דרך בין-עירונית (להלן – הרכב החונה), כאשר רכב אחר שנסע בכביש סטה ממסלול הנסיעה והתנגש ברכב החונה (להלן – הרכב הפוגע). כתוצאה מההתנגשות נגרמו לנפגע נזקי גוף. אין חולק כי האירוע הינו "תאונת דרכים", כמובנה בסעיף 1 לחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים,
תשל"ה-1975 (להלן – חוק הפיצויים או החוק). המחלוקת מתמקדת בשאלה מי מבין שני הנהגים של שני כלי הרכב המעורבים אחראי לפיצויו של הנפגע. התשובה לשאלה זו תקבע מי מבין שתי חברות הביטוח תישא בחבות לפצות את הנפגע אשר ישב ברכב החונה – חברת הביטוח של הרכב החונה או זו של הרכב הפוגע.
2. מהלך האירועים אשר קדם לתאונה הוא כלהלן. במהלך נסיעת הרכב החונה לכיוון נתיבות אסף הנהג את הנפגע ועוד שלושה אחרים כנוסעים. בשל תקלה שאירעה ברכב מאוחר יותר, עצר הנהג בשולי הדרך, התקשר לאחיו, וזה הורה לו לא לעשות דבר ולהמתין להגעתו. בעוד הנהג ונוסעיו ממתינים בישיבה ברכב החונה להגעת אחיו של הנהג, סטה הרכב הפוגע ממסלול נסיעתו ופגע ברכב החונה.
3. בית-המשפט המחוזי פיצל את הדיון כך שתחילה נדונה שאלת החבות. בית-המשפט בחן תחילה את תחולת החזקה המרבה שבחוק הפיצויים להגדרת "תאונת

דרכים", לגבי הרכב החונה על-מנת לקבוע אם החברה המבטחת אותו היא האחראית לפצות את הנפגע.
לשון החזקה המרבה הוא כדלקמן: "…מאורע שנגרם עקב פגיעה ברכב שחנה במקום שאסור לחנות בו…". בית-המשפט סבר כי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (תיקון מס' 8), תשנ"א-1990 (להלן – תיקון מס' 8) (שהוסיף את החזקה המרבה) בא לצמצם את תחולת הגדרת תאונת הדרכים על-ידי אימוץ המבחן התחבורתי, ומכאן שנדרש כי החניה תהיה במקום היוצר סיכון תחבורתי. בהסתמך על עדות בוחן התנועה המשטרתי הגיע בית-המשפט למסקנה כי חניית הרכב בשולי הכביש לא יצרה כל סיכון תחבורתי. בית-המשפט הוסיף וקבע כי חניית הרכב בשולי הכביש מפאת התקלה שאירעה בו, ללא שנגרמה הפרעה לתנועה, אינה בגדר חניה אסורה, וגם באי-הצבת משולש אזהרה על-ידי הנהג אין כדי להפוך את החניה לאסורה.
4. בית-המשפט בחן בהמשך את השאלה אם נעשה "שימוש ברכב מנועי" למטרות תחבורה, כמובנו בחוק הפיצויים. "שימוש ברכב מנועי" מוגדר, בין היתר, כך: "…טיפול-דרך או תיקון-דרך ברכב, שנעשה בידי המשתמש בו או בידי אדם אחר שלא במסגרת עבודתו…". בית-המשפט קבע, על-פי עדויות הצדדים, כי בעת שאירעה התאונה לא נעשה כל ניסיון לתקן את הרכב: נהג הרכב החונה דומם את המנוע, הוציא את המפתחות ממצת הרכב והמתין לבואו של אחיו; בעת ההמתנה לא נעשו פעולות הקשורות לנהיגה ברכב או לחילוצו. מכאן הגיע בית-המשפט למסקנה כי ישיבתו של הנפגע ברכב אינה קשורה לשימוש ברכב. בית-המשפט קבע כי ממילא ישיבה ברכב בהמתנה לבואו של חילוץ מנתקת את הקשר הסיבתי בין הנזק לבין השימוש ברכב למטרות תחבורה.
5. באין תחולה לחזקה המרבה בעניין חניית הרכב במקום אסור, ומשנקבע כי לא נעשה שימוש ברכב למטרות תחבורה, קבע בית-המשפט כי האחריות לפצות את הנפגע מוטלת על חברת הביטוח של הרכב הפוגע.
הוחלט להרחיב את ההרכב להרכב שלושה, ושמענו את הבקשה לרשות ערעור כאילו ניתנה רשות, והוגש ערעור על-פי הרשות שניתנה.
6. קביעותיו של בית-המשפט המחוזי שבעת התאונה לא נעשה תיקון ברכב או טיפול בו, וכן שלא הייתה לנהג כל כוונה לתקן את הרכב בשל חוסר ניסיונו בכגון דא, וכן שהנהג דומם את המנוע, הוציא את המפתחות ממצת הרכב והתקשר לאחיו על-מנת

שיבוא לחלצו, וכי התאונה אירעה בשלב ההמתנה לבוא אחיו של הנהג – כל אלה הן קביעות עובדתיות, ואין מקום להתערב בהן. יוצא מכך שלא נעשה שימוש ברכב למטרות תחבורה במובן של תיקון או טיפול דרך שנעשו בו, ולפיכך לא נכנס המקרה לגדר "שימוש ברכב מנועי" למטרות תחבורה.
7. נותר לבחון את השאלה אם חלה בענייננו החזקה המרבה בהגדרת "תאונת דרכים" שבחוק הפיצויים, הדנה ב"…[]רכב שחנה במקום שאסור לחנות בו…". הפסיקה קבעה כי יש לקשור בין איסור החניה לבין יצירת סיכון תחבורתי (ע"א 1042/00 מגדל חברה לביטוח בע"מ נ' שושי [1]; וראה גם א' ריבלין תאונת הדרכים – סדרי דין וחישוב הפיצויים [11], בעמ' 160). על רקע זה נבחן מה הם המצבים האפשריים ביחס שבין חניה, בניגוד לדין או שלא בניגוד לו לבין זו המהווה, או שאינה מהווה, סיכון תחבורתי: (1) החניה אסורה על-פי דין ואינה יוצרת סיכון תחבורתי – דעת הפסיקה והספרות כאחד היא שאין במקרה כזה תחולה לחזקה המרבה, משום שאחרת נוצר מצב בלתי מתקבל על הדעת שבו למשל בעל רכב יכול שיחויב בפיצויים רק משום ששכח לשים בחלונו כרטיס חניה (י' אנגלרד פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (עידכון משולב) [12], בעמ' 65). המחבר מ' צלטנר מציע במקרה האמור להתחקות אחר תכלית החקיקה ולבחון אם האיסור הוא משום שהחניה באותו מקום מהווה סיכון תחבורתי (מ' צלטנר "הגדרת ה'שימוש ברכב' – עצירת הסחף" [14], בעמ' 177). (2) החניה אסורה על-פי דין, ויש בה סיכון תחבורתי – אין עוררין שיש תחולה לחזקה המרבה. (3) החניה מותרת על-פי דין ואינה יוצרת סיכון תחבורתי – אין חולק שאין תחולה לחזקה המרבה.
(4) החניה מותרת על-פי דין, אולם יש בה סיכון תחבורתי. בטרם נבחן את תחולת החזקה המרבה על מקרה מסוג זה נראה כי נסיבות המקרה מקיימות את שני התנאים הללו, דהיינו החניה הייתה מותרת על-פי דין, אולם יש בה סיכון תחבורתי.
8. חניית הרכב בשולי הכביש הייתה מותרת בנסיבות המקרה על-פי דין בשל תחולת תקנה 69(ה) לתקנות התעבורה, תשכ"א-1961 עליו. תקנה זו מתירה להחנות רכב בשולי הכביש בדרך שאינה עירונית, כאשר הרכב יצא מכלל פעולה, עם זאת יש לדעתי בחניה כזו סיכון תחבורתי, הגלום בכל חניה בשולי דרך בין-עירונית. לעניין זה ניתן להסתייע בתקנות התעבורה הקובעות איסור כללי לחנות בשולי כביש בין-עירוני, כאשר ההיתר לחנות בשולי הכביש הינו במקרים חריגים בלבד, כגון במקרה שאירעה תקלה ברכב. ודוק, אין חשיבות לכך שלא החניה בשולי הכביש היא שהייתה "הסיבה המכרעת" לתאונה, כפי שאמנם קבע בית-המשפט המחוזי, אלא סטיית הרכב הפוגע. השאלה היא אם חניית הרכב בשולי הכביש יצרה "סיכון תחבורתי בתור שכזה", ולא אם נוצר "סיכון תחבורתי קונקרטי". בחינת נסיבותיו של כל מקרה על-פי מבחן

"הסיכון התחבורתי הקונקרטי", שהפעיל בית-המשפט המחוזי, עלולה להביא להכנסה ב"הדלת האחורית" של יסוד האשם אל ההתדיינות במסגרת חוק הפיצויים, בניגוד לעקרון המרכזי העומד בבסיסו (מבחן "הסיכון התחבורתי בתור שכזה" יושם בת"א (חי') 19782/00 טבדידישווילי נ' קרסניקוב [5]; ראה גם מ' צלטנר חבות לפיצוי נפגעי תאונות דרכים – הפסיקה והדין (כרך ג'2) [13], בעמ' 5). אם כן, לדעתי חניית רכב בשולי הכביש בדרך בין-עירונית יוצרת סיכון תחבורתי.
עתה נפנה לבחון את השאלה העקרונית אם מקרה שבו החניה הינה מותרת על-פי דין, אולם יש בה סיכון תחבורתי, נכנס לגדרי החזקה המרבה הדנה בחניה "במקום שאסור לחנות בו".
9. יש לומר כי המקרים שבהם חניה מותרת על-פי דין ועם זאת יש בה סיכון תחבורתי, אינם, מטבע הדברים, כה שכיחים. בדרך-כלל האיסורים שבדין מכסים חלק ניכר מן הסיכונים התחבורתיים, אולם ניתן לתאר מקרים שלא כך הדבר, למשל עולה השאלה אם מדובר ב"תאונת דרכים", כמובנה בחוק הפיצויים, כאשר הולך רגל בעל מגבלת ראייה נתקל ברכב שחנה באופן החוסם באופן חלקי יציאת הולכי רגל, אף שהרכב חנה במקום חניה מוסדר. דוגמה נוספת היא של רוכב אופניים הנוסע בשולי דרך בין-עירונית ונתקל ברכב החונה בשולי הכביש בעקבות תקלה שאירעה בו. מקרה שתעלה בו השאלה מי מבין חברות הביטוח תישא בחבות לפצות את הנפגע הוא למשל מקרה שבו רכב חוסם שביל עפר באזור ספר שאין בו הסדרי תנועה, באופן היוצר סיכון תחבורתי, ורכב הנוסע במורד השביל פוגע בו. אכן, אין תמיד חפיפה מלאה בין הסיכונים התחבורתיים לבין האיסורים שבדין. אם כן, עולה השאלה אם לשם תחולת החזקה די בכך שיש בחניה סיכון תחבורתי, או שמא נדרש כי החניה תהא גם בניגוד לדין.
10. קיימות שתי תשובות אפשריות: הראשונה היא לומר כי חניה המותרת בדין, הגם שיש בה סיכון תחבורתי, אינה נכנסת לתחולת החזקה המרבה. זו עמדתו של השופט א' קיטאי בת"א (חי') 2600/93 לוקשבסקי נ' "אררט" בע"מ [6], בעמ' 3058:
"לדידי, בחינת החנייה (מותרת/אסורה) צריכה להתבצע בהתאם לחוק.
אמנם, המחוקק מודע לביטוי 'לפי הדין/לפי החוק' אך אי הוספתו בסעיף 1 לחוק הפלת"ד בהגדרת 'תאונת-דרכים' בקטיגוריה המתייחסת ל'חנייה אסורה', אין בה כדי לפרש את האיסור בהתאם למבחן הסיכון התחבורתי, מאחר והמילה 'אסור' מכילה בחובה את הביטוי 'אסור לפי הדין/חוק'".

(בעמדה דומה מחזיקה השופטת מ' שריר בת"א (הרצליה) 3099/94 גטה (אבוטבול) נ' "דולב" חברה לביטוח בע"מ [7]; ראה גם עמדת השופט ש' פיינברג בת"א (י-ם) 21017/95 ישי נ' חכמוף [8]).
התשובה השנייה היא לומר כי החזקה המרבה חלה גם כאשר החניה הינה מותרת על-פי דין, ככל שיש בה סיכון תחבורתי. זו עמדתו של השופט כ' סעב בת"א (עכו) 5365/91 רזוק נ' "מנורה" – חברה לביטוח [9], בעמ' 1642:
"אני סבור כי המילים '… שחנה במקום שאסור לחנות בו', יש לפרש עפ"י מבחן הסיכון התחבורתי…
המחוקק אמר 'מקום שאסור לחנות בו' ולא אמר 'מקום שאסור לחנות בו עפ"י דין', על כן לא היתה כוונה לבחון את מהות החניה עפ"י דין בלבד, קרי תקנות התעבורה ו/או חוקים ו/או חוקי עזר אחרים…".
ראה גם: עמדת השופטת ש' שטמר בת"א (חי') 8630/94 מזרחי נ' "אליהו" חברה לביטוח בע"מ [10]; עמדת השופטת ש' וסרקרוג בת"א (חי') 649/95 הסנה נ' איהאב (קטין) [3] ובנוסף עמדת השופטת י' וילנר בת"א (חי') 19782/00 הנ"ל [5] וגם ע"א (חי') 120/96 "קרנית" קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים נ' לוקשבסקי [4].
11. התשובה השנייה עדיפה בעיניי. אמנם, בדרך-כלל המונח "איסור" מכוון לאיסור נורמטיבי, דהיינו איסור על-פי דין, אולם כאשר בוחנים את תכלית חוק הפיצויים, בייחוד לאחר תיקון מס' 8 לחוק, עולה שהחוק אימץ את מבחן "הסיכון התחבורתי" (ראה ריבלין בספרו הנ"ל [11], בעמ' 104). מבחן הסיכון התחבורתי הוא לדעתי המבחן הקובע לעניין "חניה אסורה". כך גם במקרה הפוך שבו החניה אסורה על-פי דין, אולם אין בה סיכון תחבורתי. עמד על כך פרופ' אנגלרד:
"ההגיון הענייני היה מחייב לקשור את איסור החנייה עם יצירת סיכון תחבורתי. כלומר, הכוונה איננה להעניש את בעל הרכב על הפרת איסור חנייה כלשהו, אלא לתת ביטוי לרעיון כי על ידי חנייה אסורה מסוכנת המכונית מעורבת באופן פעיל באירוע, ולכן יש לראות בפגיעה תאונת דרכים במובן החוק. יש להודות כי נוסח ההוראה אינו נותן ביטוי מפורש לרעיון הסיכון התחבורתי, אך דחייתו תביא לידי תוצאות בלתי מתקבלות על הדעת… מן ההכרח לקשר בין איסור החניה לסיכון תחבורתי (אנגלרד בספרו הנ"ל [12], בעמ' 65; ראה גם ריבלין בספרו הנ"ל [11], בעמ' 162).

12. המונח "חניה אסורה" צריך אפוא להתפרש כחניה במקום או באופן היוצרים סיכון תחבורתי בין שמדובר בחניה מותרת על-פי דין ובין שמדובר בחניה שיש עליה איסור בדין. הקריטריון מהי "חניה במקום שאסור לחנות בו" צריך להיות הסיכון התחבורתי אשר חניה כזאת יוצרת. חניה תהא "חניה אסורה" גם במקרה שאין במקום שלט או תמרור האוסרים חניה, אולם עצם החניה במקום זה מהווה סיכון תחבורתי. לעומת זאת חניה במקום שאינו מהווה סיכון תחבורתי לא תיחשב "חניה אסורה" גם אם יש במקום שלט האוסר חניה במקום זה. ודוק, במקרים רבים האיסור שבדין יכול לשמש אינדיקציה לכך שבחניה גלום סיכון תחבורתי, ולהפך. ואולם, אין להסתמך באופן בלעדי על תקנות התעבורה לעניין הקביעה כי החניה גרמה לסיכון תחבורתי. יש לקבוע זאת על-פי נסיבותיו של כל מקרה.
13. לאחר שקבענו כי בנסיבות המקרה יש תחולה לחזקה המרבה היות שהרכב חנה במקום היוצר סיכון תחבורתי, נפנה לבחינת הקשר הסיבתי בין החניה האסורה לבין הנזק. אף שנוסח החזקה המרבה בענייננו אינו דורש קשר סיבתי כזה, מן ההכרח שיימצא קשר כזה. עמד על כך המחבר ריבלין:
"אמנם לשון החזקה החלוטה הזו (כמו גם החזקות המרבות האחרות) אינה דורשת קיום קשר סיבתי בין הפעילות לבין נזק הגוף שנגרם כי אם נוגעת לקשר שבין הגורם שהביא להתרחשות לבין ההתרחשות ('מאורע שנגרם עקב פגיעה ברכב שחנה במקום שאסור לחנות בו'), אולם אין מנוס מאשר לפרש את כוונת החוק כאילו כוללת ההוראה גם דרישה לקשר סיבתי משפטי בין ההתרחשות לבין הנזק שנגרם לנפגע" (ריבלין בספרו הנ"ל [11], בעמ' 163 ה"ש 209).
בשלב הראשון, שבו נבחנים הרכיבים העובדתיים של החזקה המרבה, נשאלת השאלה אם החניה הינה אסורה, דהיינו שיש בה סיכון תחבורתי. בשלב השני, שבו נבחן הקשר הסיבתי-המשפטי, נשאלת השאלה אם החניה האסורה המסוימת היא שיצרה את הסיכון שהביא להתרחשות הנזק. אין חולק כי בנסיבות המקרה מתקיים קשר סיבתי-עובדתי בין חניית הרכב במקום אסור לבין הפגיעה. משמעות הדבר שאלמלא היה הרכב חונה בשולי הכביש, לא הייתה מתרחשת התאונה. באשר לקשר הסיבתי-המשפטי, הרי שגם הוא מתקיים לדעתי בנסיבות העניין. הפגיעה ברכב החונה באה בשל הסיכון שנוצר כתוצאה מחניית הרכב במקום אסור, ולא בשל הליך גרימה אחר שאינו קשור לסיכון התחבורתי הגלום בחניית הרכב בשולי הכביש. ניתן לומר כי החניה האסורה

יצרה את הסיכון אשר התממש בדרך של התנגשות בין הרכב הפוגע לבין הרכב החונה (ע"א 6000/93 עיזבון המנוח פואז קואסמה נ' רג'בי [2], בעמ' 673-672).
על סמך כל האמור מסקנתי היא כי היה בחניית הרכב במקום שבו חנה, דהיינו בשולי הכביש בדרך בין-עירונית, סיכון תחבורתי, והחניה בו הייתה חניה "במקום שאסור לחנות בו". התוצאה היא שהערעור מתקבל במובן זה שחברת הביטוח של הרכב החונה היא זו שצריכה לשאת בפיצויים לנפגע אשר בעת התאונה ישב ברכב החונה. המשיבות 5 ו-7 תשלמנה כל אחת מהן למבקשת הוצאות ערעור זה בסך 10,000 ש"ח ומע"מ.