נפילה במהלך טיול בצפון- פיצוי מעל מיליון וחצי ש"ח

להלן פסק -דין שניתן בבית המשפט נגד רשות הגנים הלאומיים ושמורות הטבע ונפסק לתובע פיצוי של מעל מליון וחצי ש"ח עקב נזק גוף שנגרם לו כתוצאה מנפילה במהלך טיול בצפון

מיני-רציו:
* בית המשפט קיבל את תביעתו של התובע כנגד רשות הגנים הלאומיים ושמורות הטבע בגין נזקים שנגרמו לו כתוצאה מנפילתו במהלך טיול. נפסק, כי בנסיבות הוכח, כי הנתבעת צפתה והייתה מודעת למטיילים באזור החירבה, כמו גם הייתה מודעת (ולו באמצעות פקחיה) לסכנה האורבת במקום. הנתבעת הייתה מוסמכת להציב למצער, שילוט המזהיר מפני טיפוס על החורבות או אמצעי התראה אחרים בדומה לכך.
* נזיקין – אחריות – רשות הגנים הלאומיים ושמורות הטבע
* נזיקין – אשם – אשם תורם
.
התובע הגיש כנגד הנבעת – הרשות לשמירת הטבע והגנים הלאומיים, תביעה בגדרה ביקש לחייבה לשאת במלוא האחריות לנזקים שנגרמו לו כתוצאה מנפילתו במהלך טיול. הנתבעת, טוענת, בין השאר, כי השמורה בה נפצע התובע לטענתו, הינה שמורת טבע "מאושרת" בלבד, ואינה "שמורת טבע מוכרזת" כהגדרתה בחוק גנים לאומיים, שמורות טבע, אתרים לאומיים ואתרי הנצחה. בהתאם לאמור, אין לרשות את הסמכויות שהוקנו לה ואת החובות שהוטלו עליה בחוק, לגבי שמורת טבע מוכרזות.
.
בית המשפט פסק כלהלן:
הרשות צריכה הייתה לצפות התרחשותו של נזק למטיילים ומחויבת הייתה בהתאם לנקוט אמצעי זהירות כאלו או אחרים להקטנת/מניעת סיכונים, ובוודאי אמצעים מינימאליים, נקודתיים ובעלות נמוכה.
בענייננו הוכח, כי הנתבעת עצמה ראתה בשטח בו ארעה התאונה כחלק משמורה המצויה ברשותה ובשליטתה. הנתבעת גידרה את עיקר שטח השמורה, הציבה בשטח שערים ושילטה אותם בשלטים הנושאים את סימלה. הנתבעת גם הזמינה מטיילים המטיילים רגלית, לטייל בשטח. האמור יצג מצג ברור בפני המטייל הסביר כי הוא מטייל בשטחי שמורת טבע המצויה באחריות, כזו או אחרת, של הנתבעת על הנגזר מכך לעוולת הרשלנות.
העובדה כי מעמד השמורה (ולו כשמורה מאושרת, בשונה ממוכרזת) נמשך לאורך שנים ארוכות, מוסיפה משקל למצג המפורט ולחובת הזהירות הנגזרת ממנו, זאת כלפי המטיילים בשמורה הנחשפים לסיכונים שונים כשמנגד אין לכאורה גורם הלוקח אחריות לסימון מפגעים בשטח. בהקשר זה להוסיף כי אין בנמצא גורם לו זיקה קרובה והכרות טובה לנעשה בשטח יותר מהנתבעת.
הדיון המשפטי האם המדובר בשמורת טבע מוכרזת או רק מאושרת, אינו רלבנטי להיבטי חובת הזהירות המושגית, ומקומו לכל היותר ובהיבט לא מרכזי, בבדיקת היקף חובת הזהירות הקונקרטית בדגש לשאלה אם חובת הזהירות הנ"ל הופרה.
עיון במפה שהוצגה על ידי הנתבעת, מלמד כי יש במפה רק אבחנה (דקה ביותר), בין סימון "שמורה מוכרזת" ל"שמורה מוצעת", וכלל אין אבחנה בין "שמורה מוכרזת" ל"שמורה מאושרת". במפה סימונה של "שמורה מאושרת" הינו זהה לזה של שמורה מוכרזת.
כלומר, המטייל הסביר, המתבונן על המפה מניח כי בכניסתו לשטח בו ארעה התאונה הוא נכנס לשמורה כלשהי, המצויה באחריות הנתבעת. להבהיר כי סמל הנתבעת מתנוסס במפה על גבי שטח של שמורה מוכרזת, מאושרת [כשאלו מסומנים כאמור באופן זהה], וגם על גבי "שמורה מוצעת", וזאת על ידי סימון זהה לחלוטין.
אילו סברה הנתבעת שלאבחנה בין מעמד השמורות השונות יש חשיבות מהותית לרבות לסוגיית אחריותה כלפי מטיילים, או לאפשרויות הטיול בהן, חזקה שהייתה פועלת לשינוי המצב מול הגורמים הרלבנטיים אשר בשיתוף, כזה או אחר עימה, מפיקים את המפות, על פיהם מטיילים הטיילים בשטח. המטייל הסביר אשר פותח מפה, אינו יכול להבין באמצעותה כי קיימת אבחנה בין השמורות ובוודאי לא יכול להיות ער למשמעויות הכרוכות בהבדלים בין שמורה מוכרזת למאושרת.
מהראיות עולה, כי טענת הנתבעת בסיכומיה על כי יש לאבחן לצורך שאלת האחריות (ובפרט המושגית) בין שמורה מוכרזת לכזו המאושרת היא טענה מלאכותית. התובע הציג תמונה עובדתית שלא נסתרה, לפיה המטייל הסביר המגיע לאזור השמורה דנן רואה לפניו אזור מגודר המזמין מבקרים להיכנס לשמורה באופן רגלי. החירבה ממנה נפל התובע נמצאת במרחק קצר יחסית משער הכניסה. גם אם במפה לא מסומן שביל גישה לחירבה, הרי בשטח עצמו מצוי בפועל שביל המוביל לעבר החירבה.
מהמקובץ ניתן לקבוע, כי הנתבעת הזמינה מטיילים להיכנס ולטייל בשמורה, כאשר אזור החירבה, על הסמיכות לשער הכניסה והשביל המוביל אליו, מהווה חלק ממתחם המותר לטיול. התמונה הכוללת יצרה מצג וציפיה כי המדובר בשמורה אשר מצויה בפיקוח הנתבעת, לכל הפחות בהקשר להתראה על מפגעים בולטים בה.
בנסיבות יש לקבוע, כי זיקתה וסמכויותיה של הנתבעת לשמורה שבדיון, כשמורה מאושרת הינה מצומצמת ובהתאם לא מצופה מהנתבעת כי תבצע עבודות בנוי ותחזוק של המבנים באזור המבנה, תשלט ותגדר כל מפגע ומפגע במתחם, או גם תערוך פיקוח יומי יומי והדוק לאיתור מפגעים.
יש לתת משקל למדיניות הברורה והעקבית לפיה יש לעודד יציאה לטבע כאשר ברור כי טיול בטבע כרוך בסכנות, על "האיפוק" הנגזר מכך עת באים לקבוע את גבולות האחריות והמטלות שנכון ויוטלו על הנתבעת על פי מבחני האיזון והסבירות.
בנסיבות הוכח, כי הנתבעת צפתה והייתה מודעת למטיילים באזור החירבה, כמו גם הייתה מודעת (ולו באמצעות פקחיה) לסכנה האורבת במקום. הנתבעת הייתה מוסמכת להציב למצער, שילוט המזהיר מפני טיפוס על החורבות או אמצעי התראה אחרים בדומה לכך, כאשר פעולה שכזו, לא דרשה מהנתבעת פעולות והשקעות נרחבות או בלתי סבירות והיא לכל הדעות בגדר אותם נהלי בטיחות אותן נוקטת הנתבעת בשמורות מוכרזות.
בנוסף קיים בסיס עובדתי להנחה כי אילו שילוט, או אמצעי אזהרה דומה לו, היה מוצב במקום, היה התובע נמנע מהטיפוס על החירבה, גם אילו שגה והתרשל בהערכתו כי מדובר בטיפוס שאינו מסוכן, כפי שאכן אישר למעשה במסגרת עדותו.
הימנעות הנתבעת מנקיטת אמצעי הזהירות הבסיסיים והפשוטים הנ"ל, אשר התחייבו בנסיבות, מחייבים את המסקנה כי הנתבעת הפרה את חובת הזהירות המוטלת עליה בנסיבות. עפ"י המפורט הקשר הסיבתי בין התרשלות הנתבעת והפרתה את חובת הזהירות לבין הנזק שנגרם לתובע ברור ואינו דורש הרחבה ופרוט.
יש להעמיד בנסיבות את אשמו התורם של התובע על שעור של 40%.

פסק דין

רקע עובדתי וטענות הצדדים

1. ביום 29.03.08 טיילו יחדיו התובע, וחברו עומר, באופנוע שטח ובטרקטורון, באזור הסמוך למקום מגוריו של עומר.
על פי הנטען בכתב התביעה, במהלך הטיול, התובע ועומר הגיעו לשער כניסה לשמורת נחל תבור. הנ"ל החנו רכביהם ליד השער והלכו בשביל המוביל לחירבת ריב, הממוקמת כ- 100 מטר משער הכניסה (להלן: "החירבה" ו/או "חירבת ריב").
על פי הנטען, התובע רצה להפתיע את אשתו ולשחזר תמונה אותה צילמו בעבר על קורת בטון התומכת בחירבה. התובע טיפס על קורת הבטון, הקורה קרסה והוא נפל, כשהנפילה וקורות הבטון גרמו לו לפציעות קשות בגפיים התחתונות.

2. לטענת התובע על הנתבעת – הרשות לשמירת הטבע והגנים הלאומיים (להלן: "הרשות" או "הנתבעת") לשאת במלוא האחריות לנזקיו. לטענתו, הרשות לא הציגה בפני בית המשפט שום ראיה לכך כי השטח שבו נמצאת חירבת ריב לא הוכרז בחוק כשמורת טבע, כשהנטל בעניין מוטל עליה (ובפרט לאור השילוט עם סמל הרשות על שער הכניסה לשמורה ובו הוראותיה בדבר איסור על כניסת רכבים לשמורה, ומפות מטיילים שהוצגו).
למצער, טען התובע, אם אכן לא עברה השמורה הליכי הכרזה, אזי הרשות יצרה מצג (בין השאר על פי האינדיקציות שציין לעיל) לפיו השמורה היא בחזקתה ואחריותה, וכי מדובר בשמורת טבע לכל דבר ועניין, בפרט שעה שהיא מצויה מעל 15 שנים בסטאטוס של שטח המיועד לשמש כשמורת טבע, כאשר מנגד גורמים אחרים מנועים לפעול בשטח השמורה, ללא היתר והרשאה של הרשות, לאור מעמדה.

3. לטענת התובע, הרשות התרשלה בכך שלא בדקה את המבנים במתחם החירבה, ולא תחזקה אותם, בניגוד לנהליה. בנוסף, לטענתו, היה על הרשות לשלט את המבנים בחורבה, לאסור את הגישה או את הטיפוס עליהם ולהתריע מפני סכנה. לטענת התובע, אין מחלוקת גם עפ"י נציגי הרשות, כי פעולות אלו הינן הכרחיות לשם שמירה על בטיחותם וביטחונם של מטיילים זאת באתרים דומים הנמצאים בתחומי שמורת טבע מוכרזות.
עוד לטענת התובע, המכשול אשר גרם לתאונה, היה סמוי מן העין עבורו, שעה שהקורה עליה טיפס התובע, הייתה קורת בטון עבה הנתמכת בשני עמודי בטון. לטענתו, אדם מן הישוב לא מעלה על דעתו כי מבנה כזה עלול לקרוס תחת משקלו, קל וחומר כאשר אין בסמוך למבנה שום שילוט המתריע על הסכנה, כאשר מדובר במבנה שהאדם הסביר היה מבין כי הוא מצוי בתחומה של שמורת טבע, מסודרת ובטוחה לטיולים.

4. באשר לשאלת האשם התורם, טען התובע כי בהתבסס על הנחתו שהוא מצוי בשמורת טבע מוסדרת, ללא שילוט המזהיר מפני טיפוס, כשמבנה הבטון נחזה להיות מבנה חזק ויציב, עליו טיפס בעבר יחד עם אשתו, לא יכול היה התובע לצפות, ובפועל גם לא צפה, כי קורת הבטון עלולה לקרוס. עוד טען כי בהיותו אדם נורמטיבי, שומר חוק, וטייל זהיר, הוא בהכרח לא היה נוטל על עצמו סיכון מיותר לו חשב שהוא נתון לו.

5. לסוגיית הנזק ולצורך הוכחת נזקיו, צירף התובע לתביעתו סיכומי אשפוז וחוות דעת מומחה (חוו"ד ד"ר קרת מיום 19.11.09).

מומחה בית המשפט, ד"ר רינות, קבע כי כתוצאה מן התאונה, התובע סבל וסובל מנכויות כדלקמן;
נכות זמנית בשיעור 100% למשך 6 חודשים [4 ברציפות, וחודשיים במצטבר בשל אשפוזים וניתוחים נוספים].
נכות אורטופדית משוקללת צמיתה בגין הפגיעה בגפיים התחתונות בשיעור של 50.75% שאליה יש להוסיף נכות פלסטית צמיתה בשיעור של 20%.
סה"כ נכותו הרפואית המשוקללת של התובע הינה בשיעור 61%.

6. במועד התאונה עבד התובע כטכנולוג מזון בשטראוס ולאחר התאונה ולמרות הקשיים והמגבלות חזר למקום עבודתו. ב- 7/10 החל לעבוד במפעל פרוטרום (עד שפוטר ב- 30/10/12).

התובע טוען כי אלולי התאונה היה ממצה את פוטנציאל השתכרותו, אשר לצורך חישוב הפגיעה בהשתכרותו הוא מעמידו על 20,000 ₪ לפחות, זאת אל מול בסיס שכרו עובר לתאונה שעמד על כ- 13,000 ₪.

לטענתו הוא סובל מאז התאונה מכאבים עזים בקרסוליים וממגבלות תנועה בעיקר בעליית מדרגות, התובע גם טוען שהוא מתקשה בהליכה.
התובע מעריך כי נכותו התפקודית גבוהה משמעותית משעור נכותו הרפואית [אף ללא הנכות הפלסטית] והוא העמידה בסכומיו על שעור של 55%.

7. את הפסדי ההשתכרות לעבר מעבר לתקופת אי הכושר המלא, הוא מבקש להעריך על דרך של פיצוי גלובלי, כשמחד אמנם לא הוצגה ירידה ישירה בשכרו אולם מאידך נמנע ממנו למצות את כושר השתכרותו כמפורט.

את הפגיעה בכושר השתכרותו לעתיד הוא עותר לחשב על בסיס חישוב אריטמטי של 55% מבסיס שכר של 20,000 ש"ח כמפורט, במכפלת מקדם ההוון המתאים.
על בסיס תואם מחשב התובע את הפסדי הפנסיה.
את כאבו וסבלו מבקש התובע להעמיד על 500,000 ₪ תוך הפניה לפסיקה רלבנטית.
בהתחשב בחומרת פציעתו ומגבלותיו עותר התובע לפסוק לו פיצוי בגין עזרת צד ג' לעבר ולעתיד. עוד מבקש התובע לפסוק לו בגין צרכי ניידות והוצאות רפואיות. הפיצוי בראשי הנזק הנ"ל נתבע על בסיס פסיקת פיצוי גלובלית.

8. לטענת הנתבעת, יש לדחות את התביעה נגדה, בראש ובראשונה מהטעם שהתובע לא הוכיח את גרסתו לארוע הנזק כאשר לא ניתן בענייננו להסתפק בעדות של התובע, אשר היא בבחינת עדות יחידה של בעל דין, ובפרט שעה שהתובע בחר שלא להעיד את חברו עומר, שהיה עימו בטיול והיה עד ישיר להתרחשויות.
הואיל והחבר עומר יכול היה לשפוך אור על מספר סוגיות חיוניות בתיק יש לקבוע גם ובנוסף כי ההמנעות מהבאתו, צריך ותפעל לחובת התובע עפ"י הכלל הראייתי החל במקרה של המנעות מהבאת עד.

9. עוד טוענת הנתבעת, כי השמורה בה מצויה חירבת ריב, ובה נפצע התובע לטענתו, הינה שמורת טבע "מאושרת" בלבד, ואינה "שמורת טבע מוכרזת" כהגדרתה בחוק גנים לאומיים, שמורות טבע, אתרים לאומיים ואתרי הנצחה, התשנ"ח, 1998 (להלן: "החוק"). בהתאם לאמור, אין לרשות את הסמכויות שהוקנו לה ואת החובות שהוטלו עליה בחוק, לגבי שמורת טבע מוכרזות. מכאן לטענתה אין בסמכותה ובסמכות פקחיה לבצע את הפעולות שנדרשו לטענת התובע על מנת למנוע את נזקו כפועל יוצא מהאמור גם אין על הנתבעת אחריות מושגית בתחומי השמורה הנ"ל.
הנתבעת טוענת בהקשר זה להעדר עילת תביעה.
לטענת הנתבעת, אילו ביקש המחוקק להעניק לרשות סמכויות הנוגעות לשטחים שטרם עברו הליכי הכרזה, הרי שהדבר היה מוצא ביטוי בחוק. הטלת אחריות בענייננו על הנתבעת, משמעה כי עליה לפעול בשטחי השמורות המאושרות ללא סמכות ובניגוד לחוק.

10. באשר לשילוט שהוצב על שער הכניסה לשמורה, טענה הנתבעת כי אין בו ללמד לשאלות הלרבנטיות לעניננו. לטענתה, יש בכניסה לשמורה הרלבנטית שער ועליו שלט האוסר את הכניסה למקום.

11. לנתבעת גם אין כל אפשרות מבחינה תקציבית לתחזק או לשמר את המבנים, מה גם שזהו אינו תפקידה מאחר ואין מדובר בשמורת טבע מוכרזת כאמור. עוד לטענתה לא ניתן לדרוש ממנה להציב שלט ליד כל מבנה, בור, מצוק או כל אחד מעשרות אלפי המכשולים הגלויים והסמויים הפזורים בשמורות ברחבי הארץ. דרישה כזו תהיה בלתי סבירה ומנותקת מהמציאות, תוך שהיא מתעלמת מהעלויות האדירות הכרוכות בכך.
הנתבעת טענה עוד כי חל איסור לטייל בשבילים שאינם מסומנים, וזאת במנותק מהשאלה האם מדובר בשמורה מוכרזת או לא, כאשר השביל המוביל לחירבה בענייננו היה שביל לא מסומן, כשהחירבה רחוקה ממסלולי ההליכה ואיש לא אמור לבקר בה.

לטענת הנתבעת, בענייננו מדובר במקרה מצער, בלתי נמנע מבחינתה של הנתבעת, אשר נבע אך ורק מחוסר אחריות וקלות ראש מצידו של התובע אשר סיכן עצמו ללא כל צורך ועלה על מבנה רעוע, אשר כל בר דעת היה נמנע מלהתקרב אליו, לא כל שכן לטפס עליו.

12. לחילופין, טוענת הנתבעת, כי אם תקבע אחריותה בניגוד לטענותיה לעיל, הרי שיש לייחס לתובע אשם תורם, שלא יפחת מ-80%, זאת בשל הסיכון שלקח על עצמו בצורה מודעת תוך התעלמות מהנזק האפשרי הצפוי לו, אם יעלה על מבנה רעוע ומסוכן.

13. לסוגיית הנזק טוענת הנתבעת כי אין לנכותו הרפואית או התפקודית של התובע השלכה ישירה הפוגעת בכושר השתכרותו, או המצדיקה פצוי בראשי הנזק השונים שנתבעו.
התובע מאז התאונה השביח את שכרו, שב להשתלב במקצועו כטכנולוג מזון שככלל אינו כרוך בעבודה פיזית ובניידות.
לטענת הנתבעת, אין בסיס לטענה כי פוטר מעבודתו האחרונה במפעל פרוטרום בשל מגבלות נכותו במובחן משיקולים עסקיים וכלכליים כאלה או אחרים של המעביד. בנוסף חזקה כי התובע ימצא מקום עבודה חדש בהינתן שהוא בעל מקצוע נדרש בתחום תעשיית המזון.

הנתבעת מדגישה כי למעט הפסדי ההשתכרות בתקופת האשפוזים ואי הכושר המלא, לא הוכיח התובע כל הפסד השתכרות לעבר. הוא הדין לסוגיית ראשי הנזק הנוספים הנתבעים לתקופת העבר לרבות עזרת צד ג', הוצאות וניידות.

14. הנתבעת טוענת כי נכותו התפקודית של התובע, על אף שעור הנכות הרפואית האורטופדית – נמוכה ואינה עולה על 20%, כאשר חזרתו למעגל העבודה ותפקודו היום יומי, מבססים זאת.

לענין תקופת העתיד טוענת הנתבעת כי את בסיס השכר והפסדי הפנסיה יש להעמיד על פי שכרו ערב התאונה (כשלמועד הנ"ל כבר מיצה את פוטנציאל כושר השתכרותו) במכפלת שעור הנכות התפקודית שפורטה ומקדם ההוון הרלבנטי.

הנתבעת אינה מעריכה כי התובע יזדקק לעזרה הוצאות וניידות מוגברת בעתיד ובהתאם מציעה פיצוי נומנילי ביותר בענין.
את שעור הכאב וסבל היא מבקשת להעמיד על 100,000 ₪.
ממכלול הפיצוי, אם יפסק, עותרת הנתבעת לנכות את האשם התורם שיקבע, וכן את שווי תגמולי המל"ל שקיבל התובע, בשעור של כ- 29,000 ₪.

15. שני הצדדים צירפו ראיה מטעמם, מאוחר למועד שמיעת הראיות; התובע צירף ראיה בדבר פטוריו כמפורט ואשר ארעו מאוחר למועד שמיעת הראיות. הנתבעת מצידה צרפה לאחר שמיעת הראיות, תדפיסי מל"ל בגין תגמולים שקיבל התובע ואותם יש לנכות.

16. לתביעה שבפניי אוחדה תביעתה של שרותי בריאות כללית בגין עלויות הטיפול בתובע בהן נשאה כמיטיבה. ביחס לתביעה זו גובשה הסכמה באשר לשעור העלויות הכולל ובהתאם תהיה זכאית שרותי בריאות להשבה מהנתבעת בתואם לשעור האחריות של הנתבעת ככל שנקבע (לאחר נכוי האשם התורם) כפי שיפסק בתביעת התובע כלפיה.

17. התובע העיד לעצמו, מטעם הנתבעת העידו סמנכ"ל הנתבעת מר אורן ופקח מטעמה, מר לוי.


דיון והכרעה לשאלת האחריות

18. הסוגיה המרכזית העומדת להכרעה לשאלת האחריות, הינה האם יש לנתבעת אחריות מושגית וקונקרטית בהקשר לעוולת הרשלנות, זאת ביחס לנזק שנגרם לתובע אשר טייל בשטחי שמורת טבע ואפילו השמורה היא רק במעמד של שמורה מאושרת (אשר טרם עברה הליכי הכרזה רשמיים).

טענות מקדמיות

19. טרם דיון במפורט, אסיר מסדר היום את טענות הנתבעת – על כי התובע כשל בהוכחת נסיבות התאונה מאחר ועדותו היתה עדות יחידה, כשבנוסף התובע אף נמנע מהבאת חברו לטיול שהיה עד חיוני, כשהמנעות זו הכרח ותפעל לחובתו עפ"י הכלל הראייתי הנקוט במקומותינו.

בהקשר זה נוכחתי כי המנעות התובע מהבאת החבר שנכח עמו בתאונה לעדות, מקורה בהתנהלות בתום לב מצד התובע, אשר הניח, ובדין הניח, כי שאלת נסיבות התאונה אינה עוד במחלוקת, למועד הבאת הראיות.

הנתבעת ובא-כוחה במהלך ההתדיינות בתיק ועד לישיבת ההוכחות, יצרו מצג המלמד כי נסיבות התאונה אינן במחלוקת;
ההתדיינויות בישיבות קדם המשפט נעשו על בסיס נסיבות התאונה אשר תאר התובע בתביעתו, ללא שעלתה מחלוקת עובדתית בענין.
גם מתחשיב הנזק שהגישה הנתבעת נלמדה ההנחה כי התאונה ארעה בנסיבות להן טען התובע.
ההתייחסות בתצהיר הנתבעת תואמת גם היא את האמור (ראה לדוגמא סע' 8 לתצהיר מר אילן לוי).

20. נוסף למפורט, התובע הציג ראיות מספקות נוספות, במצטבר לעדותו, התומכות בגרסתו להתרחשות התאונה, כך שעדותו אינה בגדר עדות יחידה של בעל דין בהקשר לסעיף 54 לפקודת הראיות;
בנדון די להפנות לצילומים שהוצגו (נספח ו' לתצהיר התובע) והמתעדים את הליך פנויו של התובע במסוק. התמונות שצולמו ב- 29/3/08 (מועד התאונה) ממקמות את הפנוי המוסק בזירת חירבת ריב, כפי שניתן להיווכח מהשוואת התמונות (ראה בין השאר תמונה ב(1) לתצהיר התובע).
בנסיבות, גם המפורט בתעוד הרפואי שנערך סמוך לארוע התאונה מהווים חיזוק נוסף.

21. כאמור ובהקשר שפורט, נתתי אמון בתשובת התובע בחקירתו הנגדית כי לא הביא את חברו עומר לעדות מאחר ולא ראה כל טעם בענין לאור חזית המחלוקת בין הצדדים והשאלות העומדות לדיון והכרעה (עפ"י עדותו גם לא היתה כל מניעה להביאו לישיבה נדחית, אם כך ידרש).
לדידי, אמנם לא היה מזיק אילו החבר היה אכן מובא לעדות כשבכך היה להקל על ברור התשתית העובדתית ולחסוך את הדיון עד כה בפרק זה של פסק הדין. ברם מכאן ועד למסקנה כי אי הבאתו של החבר לעדות באה בגדר המנעות מהבאת עד, על הנגזר מכך עפ"י הכלל הראייתי הרלבנטי, הדרך רחוקה.

כפי שיפורט, הברור מה הסיק, או היה צריך להסיק התובע ממצב השמורה, מהשילוט, ומנתוני המפה (אם בכלל) ועוד, יוכרע להלן עפ"י הנתונים האובייקטיביים שהוצגו ועפ"י מבחן המטייל הסביר. עדותו של החבר בהקשר זה אילו היה מובא לעדות לא היה בה להערכתי כדי להוסיף תרומה משמעותית, אל מול עדותם של העדים אשר העידו בענין וככל שנדרשה.

22. אני רואה להוסיף כבר עתה כי לעדותו של התובע ראיתי לייחס משקל מלא.
עפ"י התרשמותי הבלתי אמצעית מהתובע, הוא הקפיד להעיד בדייקנות, נמנע מהצגת גרסאות מעורפלות, מוטות או מוגזמות. בעדותו לא מצאתי סתירות הראויות לציון, כאשר עדותו היתה ככלל מהימנה וסדירה.

שאלת האחריות

23. בבחינת מושכלות ראשוניים, אקדים כי עוולת הרשלנות מורכבת מיסוד האשם, הנבחן על פי קיומה של חובת זהירות של המזיק ביחס לניזוק, כשזו נחלקת לשניים- חובת זהירות "מושגית" וחובת זהירות "קונקרטית". אם נמצא כי אכן קיימת חובת זהירות כאמור, יושלם יסוד האשם אם יימצא כי חובת הזהירות הופרה, כלומר המזיק סטה מסטנדרט הרשלנות המוטל עליו ונהג בצורה בלתי סבירה (לרבות במחדל). יסודותיה הנוספים של עוולת הרשלנות הינם יסוד הנזק וקיומו של קשר סיבתי, קרי השאלה האם הפרת חובת הזהירות היא שגרמה לנזק (ע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש, פ"ד לז(1) 113, 122 (1982) (להלן: "ועקנין"); ע"א 610/94 בוכבינדר נ' כונס הנכסים הרשמי בתפקידו כמפרק בנק צפון אמריקה,פ"ד נז(4) 289, 309 (2003); ע"א 7130/01 סולל בונה בנין ותשתית בע"מ נ' תנעמי, פ"ד נח(1) 1, 17 (2003) (להלן:"סולל בונה").

ההכרה בכך כי רשימת המקרים בהם לא נקבעה חובת זהירות (מושגית), הינה מועטה ביותר, אף הביאה את הפסיקה להמליץ על אופן בחינה שונה, המקדים את בחינת ההתרשלות במקרה הקונקרטי, לבחינת חובת הזהירות, ראו ע"א 1617/04 כים ניר שירותי תעופה בע"מ נ' הבורסה לניירות ערך בתל אביב בע"מ, פסקה 18 (פורסם בנבו 29.06.08);ע"א 4241/06 יונה לוי נ' מדינת ישראל – משטרת ישראל (פורסם בנבו, 12.03.2009); ע"א 10078/03 אורי שתיל נ' מקורות חברת מים בע"מ (פורסם בנבו 19.03.07).

באשר לחובת הזהירות המושגית נקבע כי:

"… קיומה של חובת הזהירות המושגית נקבע על פי מבחן הצפיות: האם אדם סביר צריך היה לצפות את התרחשות הנזק (ועקנין, 123). הכלל הוא כי מקום שהנזק צפוי מבחינה פיזית, חובה לצפותו מבחינה נורמטיבית, אלא אם קיימים שיקולים מיוחדים של מדיניות משפטית המצדיקים צמצום החובה או שלילתה (סולל בונה, עמ' 17; ע"א 653/97 חברת מרכז ברוך וצפורה בע"מ נ' עירית תל-אביב-יפו, פ"ד נג(5) 817 (1999)). ההכרעה הסופית בשאלת הצפיות הנורמטיבית, המרכיבה את חובת הזהירות המושגית, היא עניין של מדיניות משפטית (ע"א 653/97 הנ"ל, עמ' 825)" [ראה ע"א 878/06 דב טרויהפט נ' דוד עטיה (נבו, 4.1.2009)].

חובת הזהירות המושגית בוחנת את הסוגיה באופן מושגי וכללי, באשר לסוג הניזוקים, סוג המזיקים וסוגי הפגיעות ע"א 4241/06 יונה לוי נ' מדינת ישראל – משטרת ישראל (פורסם בנבו, 12.03.2009).

באשר לחובת הזהירות הקונקרטית נקבע:
"השאלה הנשאלת במסגרת זאת, הינה האם בין המזיק הספציפי לבין הניזוק הספציפי, בנסיבותיו המיוחדות של המקרה, קיימת חובת זהירות קונקרטית בגין הנזק הספציפי שהתרחש (ועקנין, עמ' 125; ע"א 3510/99 ולעס נ' אגד – אגודה שיתופית לתחבורה בישראל, פ"ד נה(5) 826, 840 (2001)). השאלה היא, אם אדם סביר יכול היה לצפות – בנסיבותיו המיוחדות של המקרה – את התרחשות הנזק, ואם התשובה על כך היא בחיוב, נשאל האם אדם סביר צריך היה, כעניין שבמדיניות, לצפות את התרחשותו של אותו נזק (ועקנין, עמ' 125-126; ע"א 8133/03 יצחק נ' לוטם שיווק בע"מ, פ"ד נט(3) 66, 78 (2004))." ע"א 878/06 הנ"ל.

24. להבנתי ברור בענייננו כי יש לקבוע שרשות סבירה, אשר לה זיקה מוכחת וקרובה לתא שטח המהווה בפועל שמורת טבע (יהיה מעמדה של זו אשר יהיה) והמזמין אליו מטיילים כפי שיפורט להלן, חבה חובת זהירות מושגית וקונקרטית כלפי המטיילים בשמורה. הרשות צריכה היתה לצפות התרחשותו של נזק למטיילים ומחויבת הייתה בהתאם לנקוט אמצעי זהירות כאלו או אחרים להקטנת/מניעת סיכונים, ובוודאי אמצעים מינימאליים, נקודתיים ובעלות נמוכה.

25. בענייננו הוכח כי הנתבעת עצמה ראתה בשטח בו ארעה התאונה כחלק משמורה המצויה ברשותה ובשליטתה. הנתבעת גידרה את עיקר שטח השמורה, הציבה בשטח שערים ושילטה אותם בשלטים הנושאים את סימלה. הנתבעת גם הזמינה מטיילים המטיילים רגלית, לטייל בשטח. האמור יצג מצג ברור בפני המטייל הסביר כי הוא מטייל בשטחי שמורת טבע המצויה באחריות, כזו או אחרת, של הנתבעת על הנגזר מכך לעוולת הרשלנות.

העובדה כי מעמד השמורה (ולו כשמורה מאושרת, בשונה ממוכרזת) נמשך לאורך שנים ארוכות (אף יותר מ – 15 שנה, עפ"י עדות מר אורן סמנכ"ל הנתבעת, עמ' 26 לפרוטוקול), מוסיפה משקל למצג המפורט ולחובת הזהירות הנגזרת ממנו, זאת כלפי המטיילים בשמורה הנחשפים לסיכונים שונים כשמנגד אין לכאורה גורם הלוקח אחריות לסימון מפגעים בשטח. בהקשר זה להוסיף כי אין בנמצא גורם לו זיקה קרובה והכרות טובה לנעשה בשטח יותר מהנתבעת.

26. הדיון המשפטי האם המדובר בשמורת טבע מוכרזת או רק מאושרת, אינו רלבנטי להיבטי חובת הזהירות המושגית, ומקומו לכל היותר ובהיבט לא מרכזי, בבדיקת היקף חובת הזהירות הקונקרטית בדגש לשאלה אם חובת הזהירות הנ"ל הופרה.

לצורך הדיון המשפטי בלבד יש להוסיף כי אילו אכן היתה לאבחנה המשפטית באשר למעמד השמורה חשיבות מהותית, נראה כי הנטל להוכחת מעמדה המשפטי של השמורה (כמוכרזת או כמאושרת) היה מוטל דווקא על הנתבעת. התובע לכאורה עמד בנטל המוטל עליו להוכיח כי המדובר בתא שטח המהווה שמורת טבע, כאשר על הנתבעת היה להוכיח את מעמדה הסטטוטורי המדויק של אותה שמורה, לרבות לסוגיית סמכויותיה ביחס לאותה שמורה.
לא ברור על כן על שום מה ראתה הנתבעת בסכומיה לזקוף לחובת התובע דווקא את המחדל באי זימונו של הנציג המוסמך של שר הפנים וגו'.

27. עוד בהקשר זה אעיר כי דווקא סימני השאלה העולים מהסימונים שנקבעו על מפות הטיולים שהוגשו, משמשות לחובת הנתבעת;
עיון במפה שהוצגה על ידי הנתבעת וסומנה מוצג נ/1 (על הוצאתה אחראית עפ"י הנטען הועדה לסימון שבילים, אולם הנתבעת מעורבת בהכנתה), מלמד כי יש במפה רק אבחנה (דקה ביותר), בין סימון "שמורה מוכרזת" ל"שמורה מוצעת" [באמצעות כיתוב אלכסוני], וכלל אין אבחנה בין "שמורה מוכרזת" ל"שמורה מאושרת". במפה סימונה של "שמורה מאושרת" הינו זההלזה של שמורה מוכרזת.
כלומר, הטייל הסביר, המתבונן על המפה מניח כי בכניסתו לשטח בו ארעה התאונה הוא נכנס לשמורה כלשהי, המצויה באחריות הנתבעת. להבהיר כי סמל הנתבעת מתנוסס במפה על גבי שטח של שמורה מוכרזת, מאושרת [כשאלו מסומנים כאמור באופן זהה], וגם על גבי "שמורה מוצעת", וזאת על ידי סימון זהה לחלוטין.
אבהיר כי בענייננו הסימון של חירבת ריב במפה שסומנה נ/1 הוא כחלק משמורה מוצעת, ולא "מאושרת", כטענת הנתבעת בסיכומיה. כלומר, גם הנתבעת עצמה, מתקשה לאבחן בין ההגדרות המופיעות במפה.
מכל מקום ברור כי אילו סברה הנתבעת שלאבחנה בין מעמד השמורות השונות יש חשיבות מהותית לרבות לסוגיית אחריותה כלפי מטיילים, או לאפשרויות הטיול בהן, חזקה שהייתה פועלת לשינוי המצב מול הגורמים הרלבנטיים אשר בשיתוף, כזה או אחר עימה, מפיקים את המפות, על פיהם מטיילים הטיילים בשטח.

האמור לעיל מחזק את ההנחה לפיה המטייל הסביר אשר פותח מפה, אינו יכול להבין באמצעותה כי קיימת אבחנה בין השמורות ובוודאי לא יכול להיות ער למשמעויות הכרוכות בהבדלים בין שמורה מוכרזת למאושרת.

גם שני המצהירים מטעם הנתבעת, מודי אורון, סמנכ"ל הרשות ואלון לוי, פקח הרשות, אישרו למעשה בתצהיריהם כי "תהיה זו תמימות לחשוב שהתובע טיפס על אותו מבנה מסוכן רק משום שעיין בקפידה במפה וסבר שמדובר בשטח של שמורת טבע, ככל שהוא בכלל היה מודע לשוני שבין שמורת טבע לשטח המיועד להיות מוכרז כשמורת טבע".

28. האמור גוזר בהתאמה גם את רמת הזהירות המצופה מהרשות כלפי המטייל הסביר על הנגזר מכך לשאלת האחריות והרשלנות.

כאן המקום לאזכר כי התובע מצידו, ציין בעדותו (עמ' 13 לפרוטוקול) כי הוא לא זוכר אם פתח מפה או לא. התובע לא התמקד בטיעוניו בכך שהמפה היא זו דווקא שגרמה לו לחשוב שהוא מצוי בשמורת טבע, אלא שלכך הובילו אותו הממצאים בשטח, שכללו גידור ושילוט כפי שיפורט להלן.

מכל מקום, המכלול לעיל מלמד כי טענת הנתבעת בסיכומיה על כי יש לאבחן לצורך שאלת האחריות (ובפרט המושגית) בין שמורה מוכרזת לכזו המאושרת היא טענה מלאכותית.

29. בהמשך למפורט על כי הטענות המשפטיות/הסטטוטוריות לשאלת מעמדה של השמורה כשמורה מוכרזת או מאושרת, לא תורמות משמעותית לענייננו, אוסיף כי גם סעיף 25 לחוק אליו הפנתה הנתבעת, כקובע את סמכויותה של הנתבעת, בשמורה מאושרת, אין כדי לשנות מהאמור לעיל;

על כל פנים ואולי מעבר לנדרש בענייננו (כאשר יש גם להזכיר כי לא מן הנמנע שהנטל להוכחת מעמד השמורה מוטל דווקא על הנתבעת), אתייחס לסוגית סע' 25 לחוק, במספר הערות;

סעיף 25 לחוק קובע:
"25. (א)משאושרה תכנית בדבר ייעודו של שטח כגן לאומי או כשמורת טבע, לא תיעשה באותו שטח פעולת בניה או כל פעולה אחרת שיש בה, לדעת הרשות, כדי לסכל את ייעודו של השטח כגן לאומי או כשמורת טבע, אלא באישור הרשות, כל עוד לא בוטל ייעודו כאמור.

סמנכ"ל הנתבעת מפרט בתצהירו, לכאורה בהסתמך על סעיף 25 הנ"ל, כי פעילות הנתבעת בשמורה נשוא דיוננו, כשמורה מאושרת, מוגבלת לפיקוח על הנעשה בשטח, מניעת בנייה או סלילת דרכים, מניעת פגיעה בערכי טבע ופעולות שנועדו לשמר את המצב הקיים. מאידך לטענתו אין לרשות סמכויות אחרות וחובות שהוקנו או הוטלו עליה ביחס לשמורות מוכרזות. בהתאם הפקחים של הרשות אינם מוסמכים למנוע ממטיילים לטייל ולשהות בשטחי שמורה מאושרת, גם אם הם סבורים שיש בכך סכנה למטיילים.

30. לטעמי תכלית סעיף 25 לענייננו, היא לקבוע סמכויות לנתבעת בשטחי רשות מאושרת בדגש לפעולות אכיפה שימנעו סכול יעודו של השטח כגן לאומי/שמורת טבע. יתרה מזאת הסעיף יוצר כשלעצמו זיקה בין הרשות לשטח, לרבות מעורבותה ומעמדה לנעשה בשטח.

מכל מקום סעיף 25 הנ"ל אינו אוסר על הרשות לבצע פעולות נוספות בשטחי הרשות המאושרת לרבות פעולות בטיחות, הכוונה ואזהרה.

(להבהיר כי הדיון בענייננו אינו עוסק בסמכות הנתבעת לאכוף באמצעות פקחים פעולות בשטחי הרשות, בבחינת פעולות "שיטור", כאשר בנקודה זו אני נכון להניח כי אין לרשות סמכות מלאה).

כאן המקום להבהיר כי דווקא המעמד המיוחד של שמורת טבע כשמורה מאושרת לא מאפשר לגורמים אחרים לתפוס שליטה ואחריות על תא השטח וגם מטעם זה אחריות הנתבעת כלפי המטיילים מתחדדת.

31. להוסיף כי עפ"י עדות מר אורן ישנן שמורות מאושרות בהן לנתבעת הסכם הרשאה מול המינהל, המקנה להם סמכויות פעולה נרחבות בשטח. גם אם אניח כי נכונה טענת מר אורן כי ביחס לשמורה דנן לא נחתם הסכם הרשאה כאמור, לא הוברר בפניי מה מנע התקשרות כאמור, זאת לאור השנים הארוכות בהן ההכרזה מתעכבת ובפרט אם הנתבעת סברה כי אחריותה למטיילים חייבה אותה לבצע פעולות כאלו או אחרות בשטח, למניעת נזקים.

יתרה מזאת וזה עיקר לענייננו, אין בסעיף 25 הנ"ל, כדי לשנות ממשקל המצג אותו יצרה הנתבעת כלפי המטיילים השונים המוזמנים לשטחי השמורה, כפי שפורט ויפורט להלן.

32. אציין כי נציגי הנתבעת הודו בחקירתם שהנתבעת אכן מציבה שלטים במקומות מסוימים שאינם חלק משמורה מוכרזת, כפי שהדברים אף נחזים בתמונות שהוצגו לענייננו.
לא הוכח בפניי כטענת הנתבעת כי תכלית השלטים שהוצבו היא דווקא למנוע פגיעה בצמחיה. מכל מקום לא השתכנעתי כי הדאגה לצמחיה יש בה להצדיק פעולת שילוט (גם ללא סמכות כטענת הנתבעת), אולם מאידך הצורך להזהיר מטיילים מפני מפגע היכול לגרום נזק גוף, אינו מצדיק שילוט.

מבלי להקדים את המאוחר, אבהיר, כי מהנתבעת היה מצופה שתציב בענייננו, לכל הפחות, שלט אזהרה בצמוד או בכניסה לחירבה, המבהיר כי מדובר במבנה מסוכן שהטיפוס עליו אסור.
פעולה כאמור הינה מינורית, בהקשר לענייננו ולא אוכל לקבל כי מעמד השמורה כשמורה מאושרת בלבד, היה בה למנוע מהנתבעת את הפעולה הנ"ל.

ובייתר פרוט להיבטי הזהירות הקונקרטית

33. התובע הציג תמונה עובדתית שלא נסתרה, לפיה המטייל הסביר המגיע לאזור השמורה דנן רואה לפניו אזור מגודר המזמין מבקרים להיכנס לשמורה באופן רגלי.
החירבה ממנה נפל התובע נמצאת במרחק קצר יחסית משער הכניסה.
גם אם במפה לא מסומן שביל גישה לחירבה, הרי בשטח עצמו מצוי בפועל שביל המוביל לעבר החירבה (ראה עדותו עמ' 15 לפרוטוקול).

התמונות נספח ב'(1-3) לתצהיר התובע, תומכות בתמונת המצב שהוצגה לעיל. בתמונות מבחינים שעל גבי שער הכניסה לשמורה והעמוד שלצידו נתלו שלטים עליהם סמל הנתבעת והאוסרים כניסה לרכב ("הכניסה ברכב אסורה" בשלוש שפות) כשבשלט אחר נרשם כי "הכניסה ברכב לשמורת נחל תבור דרך קיבוץ גזית". עוד מלמדות התמונות כי לצידו של שער הרכבים הסגור, קיים מעבר להולכי רגל שרוחבו כ- 1 מ' לערך (ראה נספחים ב' 2 ו – ב' 3 לתצהיר התובע).

34. העדים מטעם הנתבעת למעשה לא חלקו כי הנתבעת מודעת למטיילים המטיילים בשמורה. בנדון העיד מר אורן על שילוט שהוצב בשמורה על מנת למנוע פגיעה בטבע ובצומח (עמ' 26 לפרוטוקול וכן תצהירו של הנ"ל). כן אישר הנ"ל ומר לוי, כי בשמורה מסתובבים פקחים שתפקידם לשמור על מצב השמירה ולמנוע פגיעות בערכיי הטבע (ראה סע' 9 לתצהיריהם).

עדויות עדי הנתבעת והמקובץ לעיל, יוצרים בסיס סביר להנחה כי פקחי הנתבעת הכירו הכי טוב את השמורה ומפגעיה הבולטים, כמו גם ידעו כי לאור זיקת הנתבעת לשמורה מחד והמגבלות האוסרות על גורמים אחרים לפעול בשטחיהם מאידך (מגבלות הנמשכות כבר כ- 15 שנה), אין גורם אחר מלבדה שיוכל להתריע מפני המטיילים בשמורה בהזמנתה, על המפגעים והסכנות.
הפקח לוי כדוגמא אישר בעדותו כי המקום בו התרחשה התאונה מוכר לו היטב (כשלדעתו ברור לכל אדם בר דעת שמדובר במבנים ישנים מאוד ומסוכנים ששומר נפשו ירחק מהם).

35. התובע עפ"י עדותו, לה ראיתי ליתן משקל מלא, הבין כי הוא נכנס לשמורת טבע מטופלת, כאשר החירבה הסמוכה לשער מהווה חלק ממתחם הביקור.
התובע הוסיף כי עפ"י בדיקתו שעריי הכניסה לשמורה, גם המוכרזת, מצויים (למעט אחד) לאורך הקו במפה המסמן לטענת הנתבעת את שטח השמורה המאושרת המקיף את השמורה המוכרזת.

התובע ציין כי בכניסה לחירבה נבנו עמודי בטון על גביהם הונחה קורת הבטון כך שהיה נראה לו כי מדובר בכניסה חדשה ובטוחה יחסית, אשר בוצעה ע"י הגורם המתחזק והמשמר את השמורה.

לא יכולה להיות מחלוקת כי התובע לא נחשף לכל אינדיקציה המלמדת כי אסור למטייל רגלי להיכנס לשמורה המגודרת. היפוכם של דברים כאמור נכון וכך הם פני הדברים לענין הטיול באזור החירבה בפרט.

36. מהמקובץ ניתן לקבוע כי הנתבעת הזמינה מטיילים להיכנס ולטייל בשמורה, כאשר אזור החירבה, על הסמיכות לשער הכניסה והשביל המוביל אליו, מהווה חלק ממתחם המותר לטיול. התמונה הכוללת יצרה מצג וציפיה כי המדובר בשמורה אשר מצויה בפיקוח הנתבעת, לכל הפחות בהקשר להתראה על מפגעים בולטים בה.

37. מאידך יובהר כי אין מחלוקת בענייננו, ששטח השמורה אינו בגדר גן לאומי או תא שטח מצומצם מגודר ומפוקח, אשר גם גובים בו, כדוגמא, דמי כניסה, על הנזגר מכך לשאלת היקף הפיקוח המצופה, רמת הבטיחות והאמצעים הנדרשים ואשר סביר כי ינקטו מצד הנתבעת.
כמו כן, אני נכון גם להניח ולקבוע כי זיקתה וסמכויותיה של הנתבעת לשמורה שבדיון, כשמורה מאושרת הינה מצומצמת ובהתאם לא מצופה מהנתבעת כי תבצע עבודות בנוי ותחזוק של המבנים באזור המבנה, תשלט ותגדר כל מפגע ומפגע במתחם, או גם תערוך פיקוח יומי יומי והדוק לאיתור מפגעים.

עוד אני רואה לתת משקל למדיניות הברורה והעקבית לפיה יש לעודד יציאה לטבע כאשר ברור כי טיול בטבע כרוך בסכנות, על "האיפוק" הנגזר מכך עת באים לקבוע את גבולות האחריות והמטלות שנכון ויוטלו על הנתבעת על פי מבחני האיזון והסבירות.
(בהקשר זה ראה כדוגמא ע"א 10083/04 חגי גודר נ' המועצה האזורית מודיעין (פורסם בנבו 15/09/05), פסקה 9 וההפניות שם, וכן ת"א (חי) 09-05-3309 סואעד נ' הרשות לשמורת הטבע והגנים הלאומיים (נבו, 26/4/2011)).

38. כאן גם המקום להבהיר כי הפסיקה אליה הפנתה הנתבעת לענין טיפוס על מצוקים על הסיכון המוחלט והגלוי הכרוך בהם עד כי אין ציפיה שיטפסו עליהם (למעט מסתכנים מרצון ובמודע) ובהתאם המסקנה כי לשילוט מזהיר בעניין אין תכלית(ת"א (חי) 1051/07 מחלוף נ' רשות הטבע והגנים (נבו, 16/8/2010)), אינם יפים במקרה דנן הואיל ובענייננו אין מדובר בסכנה מוחלטת וגלויה, כאשר יש לזכור כי חובת הזהירות מחייבת נקיטת אמצעי זהירות גם כלפי מטייל רשלן ולא זהיר.

להזכיר כי במקרה דנן השתכנעתי כאמור שהתובע ככלל ועל צד העיקר, הינו אדם שקול ושומר חוק וגבולות, אשר אילו היה מודע בפועל לסכנה הכרוכה בטיפוס, לא היה שוגה ומתרשל בהפעלת שקול דעתו והיה נמנע מכך, כשם שהיה נמנע מהליכה על שפת תהום. התובע העיד וראיתי לקבל עדותו, על צד העיקר, בענין זה כי לו היה מוצב שלט המורה על סכנה או אוסר טיפוס על החירבה, הוא לא היה מטפס עליה.

בהקשר זה גם ראה עדותו לענין ההכנות שהוא נוהג לעשות לקראת טיולים כמו גם התייחסותו והערכתו בנוגע לחורבות השונות בהן טייל בעבר (פרוטוקול, עמ' 17-15, 13).

39. מהמקובץ לכל הפחות יש לקבוע כי הנתבעת צפתה והיתה מודעת למטיילים באזור החירבה, כמו גם היתה מודעת (ולו באמצעות פקחיה) לסכנה האורבת במקום. הנתבעת היתה מוסמכת להציב למצער, שילוט המזהיר מפני טיפוס על החורבות או אמצעי התראה אחרים בדומה לכך, כאשר פעולה שכזו, לא דרשה מהנתבעת פעולות והשקעות נרחבות או בלתי סבירות והיא לכל הדעות בגדר אותם נהלי בטיחות אותן נוקטת הנתבעת בשמורות מוכרזות, מוצג ת/1, אשר יפה לכל הפחות בשנויים ובמגבלות שציינתי, גם בענייננו.

בנוסף קיים בסיס עובדתי להנחה כי אילו שילוט, או אמצעי אזהרה דומה לו, היה מוצב במקום, היה התובע נמנע מהטיפוס על החירבה, גם אילו שגה והתרשל בהערכתו כי מדובר בטיפוס שאינו מסוכן, כפי שאכן אישר למעשה במסגרת עדותו.

40. המנעות הנתבעת מנקיטת אמצעי הזהירות הבסיסיים והפשוטים הנ"ל, אשר התחייבו בנסיבות, מחייבים את המסקנה כי הנתבעת הפרה את חובת הזהירות המוטלת עליה בנסיבות.

עפ"י המפורט הקשר הסיבתי בין התרשלות הנתבעת והפרתה את חובת הזהירות לבין הנזק שנגרם לתובע ברור ואינו דורש הרחבה ופרוט.

41. המסקנה לעיל כי די היה אפילו בשילוט נקודתי מתאים, כדי להתריע ולהקטין את הסיכונים, מייתרת המשך דיון והרחבה, באשר לאמצעים נוספים שאותם יכלה הנתבעת לנקוט, הכל בעלויות נמוכות ובמאמץ דל דוגמת גידור מקומי וכדומה והמצופות, גם בהנחה ועסקינן בשמירה מאושרת כנטען, על הנגזר מכך לשאלת היקף וסמכויות הפיקוח והזיקה המצומצמת, כמפורט לעיל.

42. באשר לסוגיית האשם התורם אותו יש להטיל על התובע, ראיתי לקבוע כי התנהלותו של התובע אשר החליט לטפס על קורת מבנה הנחזה רעוע, פשוטו כמשמעו, הינה התנהלות פזיזה ורשלנית, אשר אינה מצופה ממטייל סביר וזהיר.

חוסר הזהירות בענייננו מתחדד שעה שהתובע בחר לטפס על קורה צרה יחסית המוצבת בגובה רב מהקרקע, מהלך מסוכן כשלעצמו.
קורה כאמור אינה מזמינה טיפוס עליה ונורות האזהרה אשר צריכות להידלק לפני טיפוס עליה, גם אם אין שילוט מפורש המזהיר בפני סכנה, מהבהבות וברורות.
ההנחה לפיה לפני שנים טיפס התובע על אותה קורה יחד עם חברתו (אשתו כיום) וירד ממנה בשלום, אין בה להפחית באופן ממשי מהרשלנות שפורטה.

43. לאחר שקילה, איזון והערכה, אני רואה להעמיד בנסיבות את אשמו התורם של התובע על שעור של 40%.

לסוגיית הנזק

44. התובע יליד 8/76, היה בן 31 וחצי לערך למועד התאונה.

45. מומחה בימ"ש בתחום האורטופדי ד"ר מ. רינות בדק את התובע בחודש 6/11 כאשר חווה"ד תשמש בסיס להערכת נזקי התובע.

עפ"י מומחה בימ"ש, נגרמה לתובע בתאונה פציעה קשה של רגל ימין מגובה השוק ומטה לרבות שברים מרובים (כמפורט בחווה"ד). התובע עבר ברגל ימין ניתוח אורטופדי ומספר ניתוחים פלסטיים של מתלה והשתלת עור. בנוסף נגרם לתובע שבר בקרסול שמאל אשר הצריך ניתוח ראשוני וכן ניתוח נוסף בשל אי חיבור.

בדיקת המומחה העלתה כי לתובע ברגל ימין דפורמציה וקשיון של מפרק הקרסול כמו גם אזורים של חוסר תחושה באזורים נרחבים סביב הקרסול. בנוסף לתובע הגבלה, קשיון ושברים בפרק כף הרגל. בקרסול שמאל נמצאה הגבלה ניכרת בתנועות היישור. בנוסף נגרמו לתובע צלקות נרחבות.

הנכות הרפואית האורטופדית המשוקללת הועמדה על 50.75% והנכות הפלסטית על 20% נוספים. סה"כ נכות רפואית משוקללת בשעור כ – 61%.

עפ"י מומחה בימ"ש היה התובע בנכות זמנית מלאה (100%) למשך 6 חודשים (4 חודשים ברציפות לאחר התאונה וחודשיים נוספים במצטבר סביב אשפוזים וניתוחים נוספים). סך ימי האשפוז הסתכמו ב – 35 יום.

46. התובע מתלונן על כאבים ורגישות ברגל ימין, קושי בעליית מדרגות ובפעילויות אחרות לרבות בהליכה מעט ממושכת. לתובע תופעות של צריבה ורגישות באזורי הפגיעה והצלקות בעיקר בחילופי מזג האוויר.

כבנין אב לסוגיית הנזק אבהיר כבר עתה כי התרשמתי מהתובע שהוא איננו נפגע אשר פועל להאדרת נזקיו ותאור מגבלותיו. התובע פעל ופועל מאז התאונה להשתקם ולתפקד ככל יכולתו במגבלותיו, זאת במכלול התחומים לרבות בעבודתו כאשר תלונותיו ותאור מגבלותיו היו אמינות בעיני.

אני רואה להוסיף בהקשר כללי זה כי בהינתן המשקל המשמעותי של הנכות האורטופדית והשלכותיה, קיים חשש ממשי כי עם חלוף השנים, השחיקה, המגבלות והמאמץ יתנו את אותותיהם בתובע לכל הפחות בעתיד הרחוק יותר, כך שלא ניתן ללמוד מיכולות תפקודו והתמודדותו כיום, על תמונת המצב בעתיד.

47. התובע בעל תואר ראשון בביוטכנולוגיה (לאחרונה גם השלים תואר שני בפיתוח ארגוני/מערכתי).

למועד התאונה עבד כטכנולוג מזון בחברת שטראוס ושכרו ברוטו בממוצע עמד על כ- 13,000 ₪ [טענת הנתבעת כי שכרו הממוצע עובר לתאונה היה נמוך יותר, לא מתיישבת עם ממוצע התלושים שהוצג בפניי (לחודשים 1/08 עד 3/08)].

לאחר חודשיי אי הכושר חזר התובע למקום עבודתו בשטראוס שם עבד עד 6/10. בחודש 6/10 החל לעבוד בתחומו במפעל פרוטרום ושכרו עלה לכ- 15,000 ₪.

כאמור עודכנתי, כי בסוף 10/12 פוטר התובע מעבודתו במפעל פרוטרום בגין הליך צמצומים.

48. להערכתי אין בסיס לקבוע כי לעובדת הפיטורין השלכה ישירה על שאלת כושר והפסדי השתכרותו לתקופת העתיד. ככלל לתובע על פי הכשרתו המקצועית, העמקת כישוריו האקדמיים, גילו, מרצו ויכולתו, אין מניעה להשתלב בעבודה, אף לצד מגבלותיו התפקודיות בעבודה. בהקשר זה יש גם לזכור כי אופי עבודתו של התובע בעיקרה אינה עבודה פיזית, זאת מבלי להתעלם מכך שיש לעבודה זו בכל זאת היבטים הכרוכים בתנועה והליכה, כפי שהעיד התובע (עמ' 19 לפרוטוקול).

לצד האמור, ארוע הפטורין ממחיש ומחזק את המסקנה כי מלבד שאין בנמצא בטחון כלכלי, התקף לכל אורך שנות עבודתו של אדם, הרי לאור מגבלותיו התפקודיות של התובע צפוי כי אלו יהיו לו לרועץ בעתיד יותר מכל אדם אחר בכשוריו, זאת הן בכל הנוגע לשילובו בעבודה והן באשר לחשש הפגיעה בכושר השתכרותו.

49. לאחר בחינה ואיזון בהינתן אופי והיקף הנכות התפקודית, כמו גם אי הוודאות לתקופת העתיד, ראיתי לחשב את הפסדי שכרו של התובע לתקופת העתיד על בסיס חישוב ארטמטי, הכולל נכות תפקודית של 45% ובסיס שכר חודשי של 16,000 ₪.
(נכות תפקודית זו גם מהווה מעין ממוצע של שעורי הנכות התפקודית הצפויים לתובע לאורך שנות העתיד, כאשר בשנים הקרובות השעור נמוך יותר ובשנים הרחוקות השעור גבוה יותר).

לענין בסיס השכר האמור נתתי דעתי לשכרו המשוערך של התובע, עד שפוטר, תוך שדחיתי על צד העיקר את טענת התובע כי שכר זה רחוק מלשקף את פוטנציאל שכרו בעתיד. בהקשר זה התובע, למועד שמיעת הראיות, היה מבוסס יחסית בתחומו ולא בגדר צעיר המצוי בתחילת דרכו המקצועית כנטען.

49.1 הפיצוי בגין הפסדי ההשתכרות לעתיד מסתכם, אם כן לסך של 1,728,000 ₪ (16,000 ₪X 45% X 240מקדם הון).

50. באשר להפסדי ההשתכרות לתקופת העבר (כמו גם ביחס לעיקר רכיבי הפיצוי לתקופת העבר האחרים) נמנע התובע מהצגת נתונים המלמדים כי בפועל נגרמו לו הפסדים והוצאות.
לא למותר לשוב ולהבהיר כי נזק מיוחד על צד המהות יש להוכיח בראיות.
בהקשר להפסדי ההשתכרות לעבר טען התובע בחקירתו (עמ' 19 לפרוטוקול), כי בתקופת אי הכושר המלא אחרי התאונה היה בחופשת מחלה מעבודתו במשך 4 חודשים ואז חזר לעבודה. התובע לא הציג נתונים על נכויי ימי מחלה, אפשרות פדיון ימי המחלה אילולי מימושם, כאשר יש לזכור כי עוד טרם עדותו בבימ"ש בפועל, התפטר מעבודתו בשטראוס והיה ניתן להציג בנקל נתונים בענין.
הדברים נכונים בהתאמה בהקשר לתקופות אי הכושר, סביב ניתוחים שעבר התובע.

אין חולק כי עם שובו לעבודה כמו גם בתקופת עבודתו במפעל פרוטרום, לא נגרמו לתובע הפסדי השתכרות. שכרו בפועל עלה ולא הוצגו כל ראיות או אינדיקציות שאלולי נכויותיו ומגבלותיו שכרו היה עולה מעבר למה שעלה בפועל.

51. בהינתן המפורט ראיתי לפסוק לתובע פצוי גלובלי בגין הפסדי השתכרות לתקופת העבר והמשקף באופן חלקי את שווי ימי המחלה שמומשו בתקופות אי הכושר המלא, זאת על בסיס שכר של 13,000 ₪.

51.1 בהתאם את הפיצוי בגין הפסדי השתכרות עבר אני מעמיד על סך של 60,000 ₪ לאחר שיערוך למועד פסק הדין.

52. את הפסדי הפנסיה ראיתי לחשב בתואם ל- 70% מבסיס השכר שנקבע לעתיד בזיקה לנכות התפקודית, וזאת עד גיל 80 (בהוון כפול), ובסכום כולל של 266,000 ₪.

53. באשר לפצוי בגין עזרת צד ג' לתקופת העבר, לא ראה התובע להציג כל ראיות, כאשר גם המתואר על ידו היה דל וכללי. התובע גם לא ראה לזמן את אשתו לעדות ועל מנת שתעיד לכל הפחות על היקף העזרה שנדרש לה התובע.

מאידך, השכל הישר ונסיון החיים מחייבים מסקנה כי התובע נזקק לעזרת זולת מוגברת, לכל הפחות בתקופת אי הכושר המלא, כאשר התובע אינו חשוד כאמור בהפרזה והאדרת נזקיו.

53.1 לאחר בחינה ואומדן אני מעמיד הפיצוי בגין עזרת צד ג' לעבר על סך גלובלי של 20,000 ₪.

54. התמודדותו של התובע עם מגבלותיו בתקופת העבר מלמדת כי התובע לא יזקק לעזרת זולת ממשית גם לתקופת העתיד הקרובה. יחד עם זאת וכפי שפורט, אני רואה בסיס להנחה כי בעתיד הרחוק יותר, יתנו מגבלותיו התפקודיות של התובע את אותותיהם והתובע יזדקק יותר לעזרה.

אשר על כן ראיתי לפסוק על דרך האומדן, פצוי גלובלי בגין עזרת הזולת והשווה לחלק בלבד מחישוב אריטמטי על בסיס פיצוי חודשי במכפלת שנות תוחלת החיים של התובע.

54.1 פצוי זה בגין עזרת הזולת לעתיד אני מעמיד על סך 70,000 ₪.

55. המפורט לעיל לסוגיית עזרת הזולת (עבר+עתיד) יפה גם לענין הפצוי הנתבע בגין הוצאות רפואיות וניידות.
ביחס לתקופת העבר ובהעדר ראיות בגין הוצאות לא ראיתי לפסוק פצוי בראש הנזק האמור.
ביחס לתקופת העתיד ובדגש לצרכי הניידות אשר יש בסיס ויעלו בפרט בעתיד הרחוק לאור היקף הנכות האורטופדית, ראיתי לפסוק פצוי גלובלי על דרך האומדן.

55.1 פצוי זה בגין הוצאות וניידות לעתיד אני מעמיד על סך 60,000 ₪, ערך למועד פסק הדין.

56. באשר לפצוי בגין כאב וסבל נתתי דעתי לאופן אופי והיקף הפגיעה והנכות של התובע, לרבות תקופת האשפוז והסבל הכרוך בכך. כן נתתי דעתי לגילו הצעיר של התובע, תחביביו בעבר ומגבלות עמן הוא מתמודד כיום.

56.1 לאחר הערכה ואומדן אני מעמיד את הפיצוי בגין כאב וסבל על סך 300,000 ₪, ערך למועד פסק הדין.

57. על פי המפורט הערכת נזקו של התובע הינה כדלקמן:

– כאב וסבל – 300,000 ש"ח
– הפסד השתכרות עבר – 60,000 ש"ח
– הפסד השתכרות עתיד – 1,728,000 ש"ח
– הפסד פנסיה – 266,000 ש"ח
– עזרת צד שלישי (עבר +עתיד) 90,000 ש"ח
– הוצאות וניידות (עבר +עתיד) 60,000 ש"ח
_____________________________________________
סה"כ 2,504,000 ש"ח

סכומי הפיצוי כמפורט כוללים שערוך למועד פסק דין זה.

58. מהסך לעיל יש לנכות 40% בגין אשם תורם, כאשר מהיתרה שתתקבל יש לנכות סך 25,673 ₪ בגין תגמולי מל"ל שקיבל התובע.

58.1. יתרת הפצוי מסתכמת עפ"י המפורט לסך 1,476,727 ₪.

59. לסך הנ"ל יתווסף שכר טרחת עו"ד בשעור 20% בתוספת מע"מ.

60. באשר לתביעה של תובעת מס' 2, שרותי בריאות כללית ובהתאם להסדר הדיוני שהוגש והמעמיד את סך הוצאות מיטיב זה על 60,000 ₪, אני פוסק לתובעת מס' 2 על פי החלק היחסי באחריות הנתבעת (לאחר נכוי האשם התורם), סך של 36,000 ₪ בצרוף שכ"ט עו"ד בסך 3,000 ₪.

61. הסכומים שנפסקו בפסק דין זה ישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד פסק הדין ועד לתשלום בפועל.

62. המזכירות תמציא את העתק פסק הדין לב"כ הצדדים.