פיצויים לקצב שנפגע ממסור מכונה במהלך עבודתו- מעל 460,000 ש"ח
פסק דין שניתן בבית המשפט השלום הקובע כי יש לשלם לקצב פיצויים לאחר שנפגע בידו ממסור מכונה בסך של למעלה מ- 460,000 ש"ח
פסק – דין
רקע עובדתי
1. התובע, קצב במקצועו (להלן:ב "התובע"), יליד 28.8.54, עבד במפעל הנתבעת מס' 1, (להלן:ו "הנתבעת" או "המעביד"). ביום 26.7.95, בשעות הבוקר, תוך כדי ניסור גושי כבד בקר קפוא בעזרת מכונת חיתוך בשר חשמלית מתוצרתRONA דגם 182 (להלן:נ "המכונה") פגע להב המסור של המכונה באגודל יד שמאל וקטע את מחציתה (גליל סופי) וכן פגע באצבע מס' 2 (להלן:ב "התאונה").
התובע התקבל לעבודה אצל הנתבעת כ – 3 חודשים לפני אירוע התאונה, כאשר קודם לכן עבד כקצב במשך כ- 15 שנים במפעל של "חיים צור", ממנו פוטר כתוצאה מצמצומים בכוח אדם.
הנתבעת מס' 2, מנורה חברה לביטוח בע"מ, ביטחה את הנתבעת בבטוח אחריות מעבידים.
התובע פנה למוסד לביטוח לאומי (להלן:ו "המל"ל") למען האחרון יכיר בנכותו כתוצאה מהתאונה, בהיותה תאונת עבודה. ועדה רפואית לעררים של המל"ל קבעה לו נכות זמנית בשיעור 100% החל ממועד התאונה, 26.7.95 (בטעות נרשם:נ 25.1.96), ועד 26.1.96 ובהמשך נקבעה לתובע נכות זמנית בשיעור של 50% מתאריך 27.1.96 ועד לתאריך 17.3.96. את נכותו הצמיתה של התובע קבעה הועדה הרפואית בשיעור של 15% החל מיום 18.3.96. (ראו:ב נספח 10 לתיק מוצגי התובע).
תביעתו של התובע הינה לפיצויים בגין הנזקים שנגרמו לו עקב התאונה.
טענות התובע
2. לטענת התובע, התאונה ארעה בשל רשלנות הנתבעת.
עוד הוא טוען, כי מכוח החזקות הקבועות בפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן:ו "הפקודה"), חזקת סעיף 38 – "חפץ מסוכן" והחזקה הקבועה בסעיף 41 לפיה "הדבר מדבר בעדו", מוטל הנטל על כתפי הנתבעת להוכיח היעדר רשלנות.
מבלי לגרוע מטענתו בדבר העברת הנטל כאמור, מוסיף וטוען התובע כי התרשלותו של המעביד באה לידי ביטוי בהעדר מגן על להב המסור, בהעדר הדרכה, העדר פיקוח והעדר הנחלת הוראות בטיחות המתחייבות מעיסוק בחפץ מסוכן.
משכך, לטענת התובע, אף הפר המעביד חובה חקוקה – אי גידור לבטח של חלק מסוכן במכונה בניגוד להוראת סעיף 37(4) לפקודת הבטיחות בעבודה [נוסח חדש] התש"ל – 1970 והיעדר הדרכה מתאימה בניגוד לקבוע בתקנות ארגון הפיקוח על העבודה (מסירת מידע והדרכת עובדים) התשמ"ד – 1984.
טענות הנתבעות
3. לטענת הנתבעות, אין יסוד לטענתו של התובע לפיה פעל המעביד ברשלנות. לטענתן, המכונה הייתה תקינה וממוגנת כראוי. המעביד אף יצא ידי חובתו להדריך את התובע בכל הנוגע לשימוש במכונה ופיקח כיאות על פעולותיו.
מכל מקום, לטענתן, הנטל להוכיח אחרת, מוטל על כתפי התובע. בנוסף הן טוענות, כי גם אם תיקבע רשלנות כלשהי מצד המעביד, הרי שזו נבלעת ברשלנותו התורמת והמכרעת של התובע ומשכך יש לדחות את התביעה, או למצער לקבוע כי תביעת התובע נבלעת ברשלנותו התורמת ותגמולי המל"ל.
דיון
4. מטעם התובע העיד הוא עצמו וכן העדים הבאים:נ
אריק מנדלבאום, בעבר מפעיל סדנת גינון שיקומי במרכז שיקום מקצועי השייך למשרד העבודה והרווחה.
יגאל הלמן, קצב במקצועו, אשר בעבר עבד בצוותא עם התובע כקצב במפעל "חיים צור", עד שהמפעל נסגר.
יעקב ויינר, מפקח מטעם משרד העבודה והרווחה שחקר את נסיבות התאונה והגיש דו"ח בעניין זה שמהווה חלק מתיק משרד העבודה, ת1/.
ד"ר אירן בן הרוש, רופאה תעסוקתית במסגרת קופת חולים.
מטעם הנתבעות העיד אפרים בן רחמים עובד המפעל בתקופה הרלוונטית, כן העיד מנהל המפעל בתקופה הנדונה, אחיאל שלום.
שאלת האחריות
5. הנתבעות אינן כופרות בחובת הזהירות אותו חב מעביד כלפי עובדיו. אלא, שכאמור, לטענתן התאונה אירעה עקב רשלנותו הבלעדית של התובע או למצער כתוצאה מרשלנותו המכריעה.
בטרם אבחן לגופה את טענת התובע לרשלנות הנתבעת, אתיחס תחילה לטענתו לפיה הועבר נטל הראיה לכתפי הנתבעת להוכיח כי לא התרשלה.
העברת נטל השכנוע להוכחת העדר התרשלות
6. לטענת התובע, על המעביד להוכיח העדר התרשלות, לאור הסבירות שהתרשל, בהתאם לחזקה שבסעיף 41 לפקודה, שכותרתו "חובת הראיה ברשלנות כשהדבר מעיד על עצמו".
לחלופין, טוען התובע, כי יש מקום להעברת הנטל מתוקף החזקה שבסעיף 38 לפקודה, שכותרתו "חובת הראיה ברשלנות לגבי דברים מסוכנים", לאור העובדה שמדובר בחפץ מסוכן, קרי:ב מסור, או מכונת חיתוך בשר ומכאן שעל הבעלים של אותו חפץ, במקרה דנן – המעביד, הנטל להוכיח העדר התרשלותו.
ייאמר מיד, כי הדיון בחזקה שבסעיף 41 לפקודה, מתייתר בנסיבות המקרה, מאחר שביסוד כלל זה עומדת אי ידיעת הנפגע או חוסר יכולתו לדעת מה הנסיבות שגרמו לתאונה. ואילו במקרה דנן, אין מחלוקת בדבר עצם הפגיעה בתובע על ידי להב המסור שבמכונה במהלך חיתוך הבשר וכתוצאה מהחלקת ידו של התובע אל עבר המסור החשוף. משכך, לא מתקיים יסוד "אי הידיעה". (ראו:ו ע"א 377/85 נעים נ' משרד החינוך והתרבות וערעור שכנגד, פ"ד מב(1) 153).
7. שונה מסקנתי, בדבר תחולתה של החזקה שבסעיף 38 לפקודה במקרה נשוא הדיון, שזו לשונו:נ
"בתובענה שהוגשה על נזק והוכח בה שהנזק נגרם על-ידי דבר מסוכן, למעט אש או חיה, או על-ידי שנמלט דבר העלול לגרום נזק בהימלטו, וכי הנתבע היה בעלו של הדבר או ממונה עליו או תופש הנכס שמתוכו נמלט הדבר – על הנתבע הראיה שלא היתה לגבי הדבר המסוכן או הנמלט התרשלות שיחוב עליה".
התנאי הראשון להפעלת החזקה הוא, מובן מאליו, שהדבר אשר גרם לנזק הוא "דבר מסוכן".
אין ולא יכולה להיות מחלוקת כי מכונת חיתוך בשר הפועלת באמצעות להב משונן היא מטיבה וטבעה חפץ מסוכן. אין צורך, איפוא, להיזקק לאותן הלכות בהן נקבע כי אף חפץ רגיל, יכול להפוך למסוכן בהתקיים נסיבות מסויימות (לעניין זה ראו:ב ע"א 241/89 ישראליפט נ' הינדלי, פ"ד מט(1) 45).
המכונה הינה חפץ מסוכן במובן סעיף 38 לפקודה, גם לפי המבחן שנקבע בפרשת פישמן, לאמור:ו
"בדרך סיכום יש לומר, שאם מחמת תכונותיו המיוחדות של החפץ, כרוך סיכון גדול בשימוש ובטיפול בו למטרה הרגילה שלשמה נועד, כך שענין זה מחייב נקיטת מידה גדולה של זהירות, אזי יהיה מקום לראותו בגדר הדברים שהם מסוכנים, ,מטבעם'."
(ע"פ 74/62 ; 81/62; 238/62 צ' פישמן נ' היועץ המשפטי, פ"ד יז(3) עמ' 1478 בעמ' 1506; לעניין זה ראו גם:נ ע"א 285/73 לגיל טרמפולין וציוד ספורט ישראל בע"מ נ' אסתר נחמיאס, פ"ד כט(1), 63).
אין גם מחלוקת כי המעביד הינו הבעלים או הממונה על החפץ המסוכן, קרי:ב המכונה.
8. נמצאנו למדים, כי המקרה הנדון כאן הינו בגדר אותם מקרים בהם יש להחיל את החזקה שבסעיף 38 לפקודה ומכאן שנטל השכנוע רובץ על כתפי הנתבעת להוכיח כי לא התרשלה.
אפנה לברר אם עמד המעביד בנטל זה.
רשלנות
9. חובת הזהירות ביחסים שבין מעביד כלפי עובדיו הוגדרה זה מכבר בפסיקה ונקבע כי היא כוללת הנהגת שיטת עבודה בטוחה ודאגה לקיומה (ע"א 707/79 וינר את טיקו נ' אמסלם, פ"ד לה (2) 209, בעמ' 212-211; על דברים אלה חזר בית המשפט גם בע"א 477/85 אפרים בוארון נ' עיריית נתניה, פ"ד מב(1) 415).
עוד נקבע בפסיקה, כי חובת הזהירות של המעביד כלפי עובדו אף כוללת את חובתו להדריך את העובד באותה שיטת עבודה בטוחה למען יוזהר האחרון מהסכנות הצפויות לו בעבודה. בפרט אמורים הדברים כאשר מדובר בעובד שהוא חדש ובלתי מנוסה (לעניין זה ראו:ו ע"א ע"א 284/64 בית חרושת אלבר בע"מ נ' גולדמן פ"ד יט(1) 371).
השאלה, אם כן, שיש לשאול בשלב הראשון הינה, האמנם הונהגה אצל הנתבעת שיטת עבודה בטוחה ובשלב השני, האם הודרך העובד כך שעבודתו תעלה בקנה אחד עם אותה שיטת עבודה, זו שאמורה למנוע התרחשותן של תאונות כדוגמת התאונה נשוא הדיון.
שיטת העבודה אצל הנתבעת
10. תחום עיסוקו של המעביד נשוא הדיון כאן הינו עיבוד בשר. תהליך עיבוד הבשר, חיתוכו ואריזתו מחייב שימוש במכונות רבות עוצמה שיש בהן משום סכנה למשתמש. השימוש במכונות אלה מחייב זהירות רבה תוך שימוש באמצעי מיגון מתאימים הן למשתמש והן כאלו המהווים חלק בלתי נפרד מהמכונה עצמה.
ממכלול העדויות והראיות שהובאו בפניי עולה כי המעביד לא עשה את המוטל עליו על מנת לייצר לעובדיו סביבת עבודה בטוחה, לא יצא ידי חובתו ואף לא קרוב לכך בדאגה לשלום עובדיו, לא הנהיג נהלי בטיחות וממילא אף לא פיקח עליהם.
ניתן לאמר כי שיטת העבודה שנהגה בנתבעת מבחינת בטיחות בעבודה, הינה העדרה של שיטה.
הממונה מטעם המעביד על הבטיחות היה מנהל המפעל, מר שלום אחיאל (להלן:נ "מנהל העבודה"). בעדותו טען בהקשר זה כי "הייתי אחראי על הכל במפעל הזה, כולל הבטיחות. לא היה אחר שהיה אחראי על הבטיחות" (פרוטוקול עמ' 41 שורות 26-25), אלא שקודם לכן בעדותו טען כי "לא עברתי הכשרה פורמלית בנושא בטיחות בעבודה" (פרוטוקול עמ' 41 שורה 22).
11. ככלל, עדותו של מנהל העבודה הותירה רושם עגום במיוחד והתרשמתי כי הייתה מגמתית וחטאה במידה רבה לאמת כפי שנתבררה בפני. כך למשל טען, כי אין זה מתפקידו לדווח על התאונה למשרד העבודה וכל שעליו לעשות הוא לדווח לבעלים בנתבעת, לוי עמיאל – אשר יצויין שלא זומן כלל לעדות על ידי הנתבעות – וכך עשה. אלא שאחת משתיים:ב או שהדיווח הזה לקה בחסר – שכן והאנשים שנכחו במקום האירוע, לשיטתו של מנהל העבודה, אינם העדים עליהם דווח מר לוי בטופס דמי הפגיעה שהוגש למל"ל וחתום על ידי המעביד, ת7/ – או שאותם עדים שמנהל העבודה ציין בחקירתו, שהיו עדים לאירוע, כלל לא היו נוכחים בעת התאונה.
שוכנעתי כי האפשרות השנייה היא הנכונה וכי לפחות אפריים בן רחמים (להלן:ו "בן רחמים"), שעדותו הובאה כתמיכה לעדות מנהל הנתבעת, לא היה במפעל בעת שקרתה התאונה. זאת , בניגוד לעדותם של מנהל העבודה ובן רחמים כאחד, כאשר גם עדותו של האחרון הייתה בלתי מהימנה ורצופה סתירות.
יצויין כי בפועל לא דיווח המעביד אודות התאונה למשרד העבודה והרווחה וכי על התאונה נודע למשרד העבודה רק מפנייתו של התובע כעבור כשנה (ראו: ת1/).
יוער בנקודה זו כי, לעומת עדי הנתבעת, עדותו של התובע הייתה מהימנה עליי ואני מעדיפה אותה על פני עדויותיהם של מנהל העבודה ובן רחמים, ככל שקיימת סתירה בין העדויות.
12. בעת התאונה עבד התובע על המכונה, בחיתוך כבד בקר קפוא.
המכונה מורכבת על שולחן ניסור ומצוידת במסור סרט. החלק העליון של מסור הסרט מוגן ואילו להב הניסור חשוף ללא מגן בקטע שמהמגן העליון ועד שולחן הניסור. (ראו: צילומים הנספחים לדו"ח משרד העבודה ת1/). המגן העליון אינו אלא מכסה ששומר על סרט המסור שלא יברח מהגלגל עליו מתוח הסרט (פרוטוקול עמ' 20 שורות 14-12)
מעדותו של התובע, מתברר כי ביום המקרה הורה לו מנהל העבודה לעבוד על המכונה נשוא הדיון, בה להב המסור לא היה מוגן. לדבריו מעולם לא קיבל תדריך בנוגע לעובדה עם המכונה ולא צוייד בכפפות, למרות שביקש כאלה. גם לא נתאפשר לו לעבוד עם מסור אחר אשר היה במפעל, בטענה שהוא מסוכן, אף שמדו"ח משרד העבודה עולה – כפי שיפורט בהמשך – כי המסור האחר, שלא כמו המכונה בה עסקינן, ממוגן כראוי ומתאים לחיתוך גושי בשר אסימטריים כגון אלה שהתובע עסק בחיתוכם.
13. דבריו של התובע נתמכים בדו"ח, אותו ערך אינג' יעקב ויינר, סגן מפקח עבודה אזורי – אזור המרכז (להלן: "המפקח") שחקר את התאונה מטעם משרד העבודה. (הדו"ח מהווה חלק מתיק משרד העבודה, ת1/).
מדו"ח החקירה שערך המפקח עולים ממצאים חמורים ביותר לגבי אופן התנהלות הדברים בנתבעת, אשר נתאשרו גם בעדותו של המפקח בבית המשפט, עדות בלתי תלוייה.
להלן אזכיר חלק ממצאי הדו"ח מהם עולה בבירור רשלנות הנתבעת:
"להב הניסור חשוף ללא מגן בקטע מהמגן העליון עד השולחן (צילום מס' 2)". (עמ' 1 לדו"ח תחת הכותרת "המכונה")
"כמו כן עקב צורה לא אחידה של גוש הכבד הגובה משתנה, ולכן בזמן הניסור חלק גדול מלהב הניסור חשוף ללא מגן, דבר שמסכן את ידיו של העובד בזמן הניסור. בגלל צורתו הלא אחידה של גוש הכבד, לא ניתן לעבוד עם ידית הדחיפה". (עמ' 2 לדו"ח תחת הכותרת "התאונה").
"המפעל לא הודיע על התאונה. בתאריך 5.5.96 ביקר הנפגע במשרדנו והתלונן על התאונה. בבקור במפעל הוברר שחלק מלהב המשור בזמן ניסור גושי בשר גדולים חשוף בגלל הפרש במידות הגושים וכן מגן הסרט שהיה אמור להגן על קטע סרט הניסור החשוף לא היה כלל". (ההדגשה שלי – ע.ב.)
ובהמשך:
"יש לציין שבמפעל קיים משור סרט דומה, אבל במידה גדולה יותר שמצוייד במגן מתכוונן מתאים לחיתוך גושי בשר גדולים, בלתי אחידים. למרות שהמשור הנ"ל היה פנוי, לפי הנחיית מנהל העבודה לא עבדו על משור זה, אלא על משור קטן שלא התאים לייעודו.
כשנשאל מנהל העבודה מדוע לא עובדים עם המשור הגדול, שיש לו מגן מתכוונן, הוא ענה שזה משור גדול ומסוכן, וכינה אותו 'מפלצת'.
מנהל העבודה אמר לי שרק הוא עובד על המשור הגדול". (עמ' 3 לדו"ח תחת הכותרת "ממצאים")
קביעותיו של המפקח בדו"ח לעניין רשלנות המעביד קיבלו חיזוק בעדותו בפניי:
"המסור הזה בכלל לא מיועד לחתוך גושים גדולים. היה כאן שיקול דעת מוטעה. לא נכון שכאשר חותכים גוש גדול אז האצבעות לא מתקרבות בכלל לסכין. ההיפך הוא הנכון. זה הכי מסוכן שיכול להיות. הלהב לא מגודר, המרווח של החלק הלא מגודר של המשור הוא גדול ולכן תמיד קיימת סכנה שהאצבע תיפגע בחלק הלא מגודר של להב המשור, כי הגושים לא במידות אחידות. לא נכון שרק חלק מהלהב לא מגודר. יש שרטוט. הלהב, מהחלק העליון ועד השולחן אינו מגודר במשור נשוא התביעה. המשור הזה לא מיועד לגושים גדולים. בהתייחס לחלק העליון של המשור, לשאלתך, האם נכון שהיה מגודר, אני משיב, שהוא לא מיועד לניסור. נכון שהחלק העליון מגודר. מה שצריך להגן זה על הלהב שמיועד לניסור וזה לא היה מוגן". (ההדגשות שלי – ע.ב.)
(פרוטוקול עמ' 19 שורה 26 עד עמ' 20 שורה 9).
14. רשלנות המעביד באה, איפוא, לידי ביטוי, בכך שלא מיגן את המכונה כראוי ואף גרם לכך שהעובדים יעשו שימוש במסור שאינו מתאים לייעודו תוך שמנע מהם שימוש במסור אחר, שהיה מצוי במפעל ושנועד לחיתוך גושי בשר גדולים ולא אחידים, מן הסוג שחתך התובע עובר לתאונה.
לרשלנות המעביד מתווספת גם העובדה שלא טרח לדווח על התאונה מיוזמתו ואלמלא היה פונה התובע ומדווח, הרי שהתאונה מעולם לא הייתה מדווחת וממילא לא הייתה נחקרת.
נדבך נוסף בבחינת הרשלנות הינו כאמור נושא ההדרכה והפיקוח בהם מחויב המעביד ובכך אדון עתה.
חובת ההדרכה והפיקוח
15. ברי כי עם קבלת עובד חדש יש להקפיד ולבחון מה ניסיונו בעבודה עם מכשירים מסוכנים הדורשים מיומנות. התרשמתי כי לתובע, כפי שהעיד על עצמו, לא היה כל ניסיון מיוחד בעבודה עם מכונות חיתוך בשר וכי עיקר עיסוקו בעבר ואף אצל הנתבעת היה פירוק בשר באופן ידני בעזרת סכין.
נסיונו של התובע כקצב משך 15 שנה, בטרם החל לעבוד אצל הנתבעת, אינו מפצה, איפוא, על העדר נסיונו בעבודה על מכונה שעם כמותה עבד בעבר אך מעט, שעה שמנהל העבודה אף לא גילה כל עניין בניסיונו הקודם של התובע בהקשר זה עת קבלו לעבודה, זמן קצר לפני קרות התאונה, וכל ששאל את התובע הוא "באופן כללי אם יש לו נסיון עבודה כקצב" (פרוטוקול עמ' 44 שורה 14).
לנסיונו הדל של התובע בעבודה עם מסורים חשמליים התייחס גם יגאל הלמן בעדותו (פרוטוקול עמ' 16 שורות 16-15).
הפעלת מכונות מסוכנות אינה עניין להתנסות שלא קדמה לה הדרכה וחובה על המעביד לייצר נהלי בטיחות, בגדר ייהרג ובל יעבור, שפעולה בהתאם להם תמנע או למצער תמזער עד למינימום סיכוי לפגיעה. נהלים כאלה לא מצא המפקח במפעל הנתבעת והוברר כי אלה אמנם לא היו בנמצא.
מעדותו של התובע אף עולה באופן ברור כי לא קיבל כל הדרכה שהיא מהמעביד, באשר לעבודה עם המכונה והסיכונים הכרוכים בכך, ואני מאמינה לו.
כאשר נשאל המפקח כיצד הגיע הוא למסקנה כי התובע לא קיבל תדרוך, הסביר:
"לשאלתך, איך הגעתי למסקנה שאף אחד מהעובדים לא קיבל תדרוך, אני משיב, שכאשר יש תדרוך במפעל, אז דרישות החוק אומרות שקיים ספר ובתוכו יש נוסח התדרוך וחתימה של עובד שקיבל הדרכה, ולא מצאתי ספר כזה במקרה הזה. ששאלתי את כל מי שקיבלתי ממנו עדות, אמרו לי שאין ספר כזה. הם לא קיבלו הדרכה."
(פרוטוקול עמ' 21 שורות 7-4).
16. מסקנות המפקח בדו"ח הן בהקשר של רשלנות בשימוש במכונה ומיגונה והן בהיבט של ההדרכה והפיקוח מדברות בעד עצמן, לאמור:
"1) היות וגושי הבשר הבלתי מעובדים הם בצורה אסימטרית ובמידות שונות, חלק מלהב המשור נשאר חשוף ללא גידור בגלל שוני בגובה גושי הבשר, לכן אסור היה לעבוד על המשור הנ"ל, היות ואינו מצוייד במגן מתכוונן על להב המשור, שבעזרתו ניתן לכוון את המגן בהתאם למידות הגוש שחותכים.
2) כמו כן לנפגע לא ניתנה הדרכה מתאימה בדבר הגנה מפני סיכונים בעבודה על יד משור סרט, דבר המנוגד לתקנות ארגון הפיקוח על העבודה (מסירת מידע והדרכת עובדים) התשמ"ד – 1984".
לאור כל האמור הוכח כי המעביד התרשל באופן ברור, הן מבחינת העדרם של כללי בטיחות והדרכת העובד והן מההיבט של מיגון המכונה כנדרש.
ויוער: לאור מסקנתי כי רשלנות המעביד הוכחה, העובדה כי הנטל להוכחת העדר התרשלות עבר על כתפיו אינה משנה במאום. לשון אחר: משהוכח מעל לכל ספק כי המעביד התרשל, הרי שגם ללא העברת נטל הראיה עלה בידי התובע להוכיח כי המעביד ברשלנותו נושא באחריות לתאונה ולנזקים שנגרמו לתובע בעטיה.
הפרת חובה חקוקה
17. עוולת הפרת חובה חקוקה מעוגנת בסעיף 63 לפקודה ולכאורה, בשלב זה, היה מקום לדון בהתמלאותם של כל אחד ואחד מיסודות עוולה זו. אלא שבנסיבות המקרה לאור העובדה ששוכנעתי כי המעביד התרשל באופן שאינו מותיר מקום לספק, הרי שבכך נקבעה גם אחריותו של זה ולמעשה מתייתר הדיון בעוולה של היפר חובה שבחוק.
עם זאת, לאור ההשלכה שבקביעת הפרת חובה חקוקה מצד הנתבעת, לעניין בחינת רשלנות תורמת מצידו של התובע, יוער, כי אין כל קושי בהוכחת כל חמשת היסודות המקופלים בעוולה זו, אותם הפר המעביד. זאת הן באשר לחובת ההדרכה שבתקנות ארגון הפיקוח על העבודה (מסירת מידע והדרכת עובדים) התשמ"ד – 1984, אותה הפר המעביד, והן באשר לחובתו בהתאם לסעיף 37(4) לפקודת הבטיחות בעבודה [נוסח חדש], התש"ל – 1970 , לגדר ולמגן את המסור המסוכן, דבר שלא נעשה.
רשלנות תורמת – האמנם?
18. לטענת הנתבעות רשלנותו של התובע באה לידי ביטוי בכך שלא שמר על כללי הזהירות לגביהם הונחה ובכך שאם סבר כי המכונה אינה תקינה, (כך לטענתו של התובע המוכחשת על ידי הנתבעות), הרי שהיה עליו לדווח על כך ולכל הפחות להימנע משימוש במכונה, שימוש ששמו בעין הסכנה. במיוחד אמורים הדברים, לטענת הנתבעות, שעה שהתובע הינו קצב בעל נסיון ובפרט ניסיון בעבודה עם מכונות מסוגה של המכונה דנן.
אלא, שטענותיהן אלה של הנתבעות הופרכו בזו אחר זו.
התובע טען בעדותו, שלא נסתרה ואף הייתה מהימנה עליי, כי נסיונו בעבודה עם מכונות מסוג זה היה דל, כך במקום עבודתו הקודם וכך גם במקום עבודתו הנוכחי, אצל הנתבעת, ובכל מקרה נסיון מסוג זה לא הוכח.
מאידך גיסא הוכח כי התובע לא קיבל הדרכה כלשהי בטרם שנדרש לעבוד עם המכונה.
יתרה מזאת, הוכח כי המכונה לא הייתה מצוידת במגן בטיחות כנדרש. אף שוכנעתי כי התובע לא פעל כפי שפעל, על דעת עצמו, אלא שנדרש על ידי מנהל העבודה להשתמש במכונה שמתברר שלא יועדה למטרה לשמה הורה לתובע לעשות בה שימוש, היינו: חיתוך גושי בשר גדולים ובלתי אחידים. בנוסף לא סופקו לתובע כפפות אותן ביקש לקבל להגנתו, וכאלה לא היו כלל בנמצא במפעל.
אשר לחוסר התקינות של המכונה, בעניין זה התייחס התובע לאי תקינות ידית הדחיפה, המורכבת על גוף המגן שבחלקו העליון של המסור. ואולם, בין אם זו הייתה תקינה ובין אם לאו, אין לכך רלוונטיות לדיון, באשר הוברר שאף אחד במפעל לא השתמש בידית הדחיפה בעת עבודה עם המכונה וגם התובע לא הודרך להשתמש בה (עדות התובע בעמ' 25 שורה 21 ובעמ' 26 שורות 9-8, עדות בן רחמים עמ' 40 שורות 5-4). בכך גם נכח המפקח בעת שביקר במפעל (עמ' 3 לדו"ח, פיסקה 3).
מכל מקום, בדו"ח הביקורת ציין המפקח כי ידית הדחיפה, שתפקידה לדחוף את הבשר הקפוא, נועדה לחיתוך בשר כשהוא בצורה גלילית ומרובע והינו בקוטר או עובי אחיד לכל אורכו. ואילו הכבד הקפוא שהתובע עסק בחיתוכו בעת אירוע התאונה, היה אסימטרי וכלשון הדו"ח: "בגלל צורתו הלא אחידה של גוש הכבד, לא ניתן לעבוד עם ידית הדחיפה".
19. בנסיבות אלה נראה כי התאונה אירעה עקב רשלנותו הבלעדית של המעביד.
זאת ועוד. כפי שכבר צויין, להפרת חובתו החקוקה של המעביד נודעת חשיבות, בבחינת רשלנותו התורמת של העובד. לאור העובדה שקבעתי כי הוכחה גם הפרת חובה חקוקה מצד הנתבעת, הרי שבמקרה כזה על בית המשפט לעשות שימוש זהיר וזעיר במיוחד בקביעה כי קיימת רשלנות תורמת מצד העובד ומכאן שגם הלכה זו תומכת בכך שאין להטיל כל רשלנות תורמת על כתפי התובע. (לעניין זה ראו: ע"א 435/85 מתמור בע"מ נגד אטדגי (פרחן) פ"ד מא(4) 524 בעמ' 527)
20. אשר לטענתו של עד ההגנה בן רחמים, לפיה בבוקר התאונה היה התובע לחוץ ובמצב רוח נסער, לא רק שזו לא הוכחה, אלא שעל פי עדותו של התובע, בן רחמים לא היה כלל במפעל בעת אירוע התאונה, בשעה 08:30 בבוקר, והתרשמתי שאמנם כך.
מבלי לגרוע מהאמור אציין, כי מנהל העבודה מצידו, העיד כי אינו יודע על כל התנהגות חריגה של התובע אותו יום.
ובהקשר אחר, אמנם התובע לא ביקש ממנהל העבודה הסבר כיצד יש להפעיל את המכונה, אך אין בכך כדי להעיד על רשלנות תורמת מצידו, שעה שהיה זה בראש ובראשונה תפקידו של המעביד לדאוג להדרכת העובד וציודו וציוד המכונה באביזרי בטיחות. ברור כי דבר מכל אלה לא נעשה ועל כן אין להטיל דופי בהתנהגות התובע שאך ביצע את המשימה שהוטלה עליו על ידי המעביד.
יתרה מכך, אינני מוציאה מכלל אפשרות כי התובע, בהיותו עובד חדש יחסית הנדרש להוכיח את עצמו, נמנע מלבקש הסבר ולעמוד על דרישתו לקבלת אמצעי מיגון, מחשש שמא לא יהיה מעבידו מרוצה ממנו.
השערתי זו אף נתמכת בדברי התובע עצמו. במענה לשאלה האם אמר התובע למאן דהוא כי הפעולה שהוא נדרש לעשות עם המכונה מסוכנת, הודה אמנם כי לא אמר לאף אחד אלא שהוסיף כי "בסה"כ עבדתי ורציתי להתפרנס" (פרוטוקול עמ' 27 שורות 13-12).
21. מאידך גיסא, עדותו של מנהל העבודה והתרשמותי ממנה מלמדים כי כל שעמד לנגד עיניו היא התפוקה ועמידה בהזמנת הלקוחות וכי לא נתן כלל דעתו לבטיחותם של העובדים. ביום בו קרתה התאונה, מדובר היה בהזמנת עבודה דחופה (פרוטוקול עמ' 44 שורות 8-6), וכאשר נתבקש התובע לבצעה, ניתן להניח שגם לו היה מודע לסכנה, אף שספק אם היה מודע לה, הרי שגם אז לא היה לו העוז לסרב לבקשת המעביד.
דברים שנאמרו בע"א 530/70 רביבו נ' חברת החשמל, פ"ד כ"ה(1) 724, יפים הם גם לענייננו:
"עובד העושה עבודה מסוכנת למען מעבידו אינו נותן את דעתו תמיד רק על בטחונו האישי שלו. אין זה ממידת הסבירות לדרוש ממנו שינהג כן, ולבוא אליו בטענה שאילו עשה את הכל כדי להישמר לנפשו, הייתה הסכנה חדלה להיות סכנה. בוודאי עליו להיזהר בעבודתו אבל יש להכיר בכך שדווקא אצל העובד הטוב קיים רצון לעשות את מלאכתו היטב ולשם כך הוא מוכן אפילו לקבל על עצמו סיכוני גוף".
(שם, בעמ' 728).
22. מסקנתי נוכח כל האמור לעיל הינה, כי לא הוכחה רשלנות תורמת מצד התובע ואילו מנגד הוכח כי המעביד הוא שיצר סביבת עבודה מסוכנת בתוכה פעל התובע ואשר הובילה לתוצאה המצערת של קרות התאונה.
ויוער: גם לו יכול היה התובע לפעול ביתר זהירות ואולי אף לסרב לעבוד בנסיבות בהן קירב אותו מעבידו לסכנה, הרי שרשלנות זו בטלה בשישים ונבלעת היא ברשלנות הרבתי של המעביד כפי שהיא באה לידי ביטוי, בנסיבות המקרה.
הנזק
23. הצדדים הגיעו להסכמה, לפיה הנכות הרפואית לצורך הדיון בתיק תעמוד על 15%, כפי שאף קבע המל"ל (עמ' 6 שורה 18 לפרוטוקול).
לצורך חישוב הפסד ההשתכרות, שומה על בית המשפט לקבוע את שיעור הנכות התפקודית שנגרמה לתובע.
הנכות התפקודית
24. כפי שכבר צויין, כתוצאה מהתאונה נקטעה מחצית מאגודל יד שמאל (גליל סופי), ונפגעה גם האצבע השנייה. הוברר כי יש שמאל הינה ידו הדומיננטית של התובע.
בסעיף 28 לתצהירו טען התובע, כי עקב התאונה איבד את מקצועו כקצב. טענה זו חזרה ונשתנתה בעדותו (פרוטוקול עמ' 24 שורות 18-13, עמ' 28 שורות 20-19), ואף קיבלה חיזוק ממספר מקורות נוספים אותם אזכיר להלן, מהם מתבקשת המסקנה כי התאונה אמנם גרמה לכך שאינו יכול עוד למצוא פרנסתו כקצב, המקצוע היחיד שרכש ובו עבד מרבית שנות עבודתו.
כך עולה מהתרשמותה של פקידת השיקום, אשר בתעודת עובד ציבור חתומה על ידה, ת2/, ציינה:
"בעבר עבד כקצב, נפגע בעבודה בבוהן יד שמאל (יד דומיננטית) והוכר כנ.ע. עם 15% לצמיתות. על פי התרשמותינו לא היה מסוגל לחזור למקום עבודתו, עקב אי יכולת להחזיק את הסכין. בנוסף לזה היה רגיש לקור".
הרופאה התעסוקתית, ד"ר אירן בן הרוש, אישרה אף היא את טענת התובע בדבר איבוד מקצועו כקצב ובעדותה חזרה על שנאמר במכתב אותו הפנתה למל"ל (סומן נספח 4 בתיק מוצגי התובע):
"קבעתי שהוא לא מסוגל לחזור לעבודה כקצב, כי אני רופאה תעסוקתית, וזה מה שאבחנתי בעקבות פגיעתו. אני רופאה תעסוקתית ואני יודעת מה התנועות שדרושות לקצב."
(פרוטוקול עמ' 33 שורות 17-16).
עדותה הייתה מהימנה עליי ומדברת בעד עצמה.
לעומת זאת, דו"ח הוועדה הרפואית לעררים, נ2/, מלמד כי המל"ל לא עשה שימוש בתקנה 15 לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה) תשט"ז – 1956 (להלן: "תקנות המל"ל"). בכך למעשה הביע דעתו כי נכותו התפקודית של התובע אינה עולה על נכותו הרפואית וכי אין מניעה כי התובע ישוב לעבודתו כקצב, כפי שאף צויין בדו"ח במפורש.
25. מן העדויות והראיות שהוצגו בפניי שוכנעתי כי קביעת המל"ל לפיה התובע יכול לשוב לעבודתו כקצב אינה מבוססת. אף לא צריך להיות מומחה לרפואה תעסוקתית על מנת לקבוע כי מלאכת חיתוך ובפרט מלאכת חיתוך ופירוק גושי בשר גדולים ונוקשים בעזרת סכין, מחייבת שימוש מסיבי ויציב באגודל.
דעתי כדעת הרופאה התעסוקתית (עמ' 34 שורות 10-8) לפיה במקרה זה מן הראוי היה להפעיל את תקנה 15 לתקנות המל"ל.
ד"ר בן הרוש הינה רופאה בקופת חולים. התרשמתי שעדותה מקצועית ונטולת פניות, וגם פקידת השיקום שחיוותה דעתה, כאמור לעיל, אינה בעלת עניין. עובדה היא שהתובע הופנה לסדנת שיקום בתחום הגננות, במסגרת משרד העבודה ובשיתוף המל"ל, לצורך הסבה מקצועית.
יוזכר שהוכח כי התובע הינו איטר יד ימינו ומכאן שהפגיעה באגודל יד שמאל, היא ידו הדומיננטית, מעצימה את הקושי בפניו עומד התובע.
26. לאור טיב פגיעתו של התובע והעובדה שאיבד את פרנסתו הבטוחה כקצב, המקצוע היחיד שרכש לעצמו כבגיר, וקשת רחבה של מלאכות אשר דורשות שימוש ואחיזה מאסיביים בכף היד אינה פתוחה עוד בפניו, כאשר יש גם לקחת בחשבון שהשכלתו של התובע הינה 8 שנות לימוד בלבד, הגעתי לכלל דעה כי נכותו התפקודית עולה על זו הרפואית, וסבורתני שמן הראוי להעמידה בשיעור של 25%.
שכרו של התובע לצורך חישוב הפסד השתכרות בעבר ובעתיד
27. לטענת התובע מרבית שנות עבודתו כקצב השתכר משכורת גבוהה מזו שקיבל בנתבעת וזאת מן הטעם שאצל הנתבעת החל לעבוד רק זמן קצר לפני התאונה, וטרם זכה להעלאת משכורתו. אשר על כן, הוא טוען, כי אין לבסס את הפסד שכרו על בסיס שכרו בנתבעת.
לאור האמור, יש לבחון באיזו מידה קטעה למעשה התאונה את התקדמותו הצפויה של התובע.
28. שכרו האחרון ברוטו של התובע עובר לתאונה עמד על סך 3,965 ש"ח ובשערוך להיום הינו 5,432 ש"ח.
מעדותו של מר יגאל הלמן חברו של התובע לעבודה במפעל "חיים צור", מקום עבודתו הקודם, כאשר גם הלה חדל לעבוד כקצב אצל "חיים צור" בעת שהתובע חדל לעבוד שם, עולה כי הינו בעל הכשרה דומה לזו של התובע וכי משכורת הברוטו אותה הוא משתכר במקום עבודתו החדש הינה כ – 7,300 ש"ח, נכון למועד מתן עדותו.
לטענת התובע הובטח לו כי שכרו יועלה לאחר פרק זמן מסויים ומנהל העבודה אף אישר טענה זו של התובע, בעדותו.
עם זאת סבורתני כי שכרו של הלמן אינו יכול לשמש אינדיקציה כלשהי באשר לשכר אליו היה מגיע התובע אלמלא התאונה, ואבאר את דברי.
29. הוברר כי שכרו ההתחלתי של התובע אצל הנתבעת היה נמוך באופן משמעותי משכרו ההתחלתי של חברו הלמן במקום עבודתו החדש.
בהקשר זה טען הלמן בעדותו את הדברים הבאים:
“הברוטו שלי זה 7,000 ש”ח ויותר, אולי 7,300."
(פרוטוקול עמ' 15 שורה 28)
ובהמשך:
"ש. כמה הרווחת שהתחלת לעבוד במפעל טיב טעם הכרמל?
ת. פחות או יותר כמו שאני מרוויח עכשיו, קצת פחות. היו תוספות שכר.
ש. בערך כמה הרווחת?
ת. תוריד 300-400 ש"ח, אני לא יכול לזכור".
(פרוטוקול עמ' 16 שורות 8-5)
הלמן והתובע החלו שניהם את עבודתם החדשה בשנת 95', אלא שהמשכורת ההתחלתית של התובע במקום עבודתו אצל הנתבעת נעה סביב 4,000 ש"ח ברוטו, זאת כפי שעולה מתלושי המשכורת שצורפו על ידי התובע לתצהירו וסומנו 12, שעה שהלמן העיד כי משכורתו שלו נעה סביב 7,000 ש"ח ברוטו.
לאור העובדה ששכרו ההתחלתי של התובע היה נמוך באופן ניכר משכרו ההתחלתי של חברו הלמן, הרי שכלל לא בטוח וגם לא סביר כי התובע היה מגיע לשכרו של הלמן, אימתי ואם בכלל ומשכך לא יכולה עדותו של הלה לשמש אומדן לבחינת שכרו והפסד השתכרותו של התובע.
30. בה במידה גם שכרו של קסא סימו, שאף הוא עבד בנתבעת, אין בו כדי להשליך על שכרו של התובע.
כל שניתן ללמוד מתלושי השכר של עובד זה, ת8/, הינו כי שכר היסוד שלו היה נמוך באופן משמעותי משכרו של התובע וכי בשלב מסויים קיבל תוספת בגין "נסיעות", שטיבה לא הוברר.
אשר לתלוש השכר מיולי 96' עליו משליך ב"כ התובע יהבו וממנו הוא מבקש ללמוד על העלאה בשכר שהייתה צפויה לתובע אלמלא התאונה, הרי שאין מדובר כלל בהעלאת שכר אלא בתוספת חד פעמית בגין שעות נוספות.
עם זאת, לאור העובדה כי אמנם הובטחה לתובע עליית שכר ומאחר שהועסק על ידי הנתבעת אך פרק זמן קצר לפני התאונה, הרי שאני נכונה להעריך כי במרוצת הזמן הייתה משכורתו של התובע עולה ומתייצבת ברמה של כ- 10% מעל משכורתו עובר לתאונה, ויש לקחת זאת בחשבון בעת חישוב הפסד השתכרותו בעתיד.
31. לטענתו של התובע יש לאמוד את הפסד השתכרותו על בסיס ההפרש בין שכרו כיום, בעבודתו כעוזר מדריך בסדנה השיקומית לגננות, לבין שכרו אלמלא התאונה.
שכרו של התובע כעוזר מדריך בדצמבר 99' היה 3,447 ש"ח ברוטו וכך גם בערכים של היום.
לצורך הדיון בהקשר זה, אסקור בקצרה את ההשתלשלות שקדמה להעסקתו של התובע כאמור.
32. לאחר התאונה מיום 26.7.95, היה התובע באי כושר מלא משך 6 חודשים, עד ליום 26.1.96, על פי תעודות אי כושר שהמציא וכך גם על פי קביעת המל"ל.
המל"ל הכיר בנכות זמנית של 50% לתקופה נוספת, עד יום 17.3.96, ומיום 18.3.96 קבע את נכותו הצמיתה של התובע בשיעור 15%.
לטענת התובע טרם הגיעו לסדנת השיקום ניסה לעבוד במספר מקומות, אלה שלטענתו נסיונות אלה לא עלו יפה (פרוטוקול עמ' 28 שורות 14-9), כאשר במקצועו כקצב, לא יכול היה עוד לעבוד, כפי שאמנם קבעתי.
ב – 21.7.96 פנה התובע למחלקת השיקום של המל"ל בבקשה לעבור הסבה מקצועית. לאחר אבחון ובהתחשב בהשכלתו הנמוכה, נמצא התובע מתאים לסדנת גינון במרכז שיקום של משרד העבודה שנמשכה כשנה. בתום הסדנה הוצע לתובע להישאר כעוזר מדריך בשכר והתובע שחפץ בכך (פרוטוקול עמ' 29 שורות 14-13) אמנם החל בעבודתו שם.
33. מדריך השיקום, אריק מנדלבאום, סיפר, כי בתהליך השיקומי אותו עבר, גילה התובע נחישות, השקעה והתמדה (פרוטוקול עמ' 10 שורות 21-20). עקב כך ולאור היזקקותו לעוזר מדריך, בחר בתובע לתפקיד. התובע קיבל על עצמו את התפקיד, כאמור, ועודנו משמש בו.
עוד עולה מעדותו של מנדלבאום כי במסגרת עבודתו בסדנה, עוסק התובע גם בעבודות פיזיות אלא שסייג אמירתו זו בכך שבכל הנוגע לעבודות עם מכשירים המצריכים אחיזה "היתה בעיה לתת לתובע לעשות". (פרוטוקול עמ' 11 שורות 6-5).
עולה מן האמור כי התובע אמנם ניסה לשקם עצמו ואת שעשה עשה מתוך כוונה מלאה ורצון להשתקם.
34. עם זאת, הישארותו של התובע כעוזר מדריך בסדנת השיקום הינה פרי בחירתו והתרשמתי שנובעת ככל הנראה מתחושתו הנעימה במקום והרגשת הביטחון שמקום עבודה זה משרה עליו, אך אין הוא ממצה בכך את פוטנציאל השתכרותו. סבורתני, כי לו היה רוצה בכך התובע, יכול היה למצוא פרנסה בשכר גבוה יותר או למצער להשלים הכנסתו על זו שהוא מקבל כעוזר מדריך במחלקת השיקום.
משכך, הרי שדרך החישוב לה טען התובע, כהפרש בין משכורתו כיום לבין זו שהשתכר קודם כקצב, אינה משקפת נכוחה את הפגיעה בכושר השתכרותו כתוצאה מהתאונה.
לאור הנתונים כפי שנתבררו בתיק זה, דעתי היא כי שיעור הנכות התפקודית, 25% במקרה דנן, יש בו כדי להוות מדד ראוי לקביעת שיעור ההפחתה בכושר השתכרותו של התובע. קביעה זו אף עולה בקנה אחד עם גישת הפסיקה והמלומדים (לעניין זה ראו: ד' קציר, פיצויים בשל נזק גוף, מהדורה רביעית, בעמ' 335 ; וכן: ע"א 722/86 יונס נ' המאגר, פ"ד מג(3) 875, בעמ' 878-877).
נוכח כל האמור, אפנה לחישוב הפיצוי המגיע לתובע בגין נזקיו בעבר ובעתיד.
הפסדי שכר בעבר
35. לטענת התובע, היה באי כושר מלא ולאחר מכן בשיקום, בתקופה שמיום התאונה ועד ספטמבר 97', שאז החל בעבודתו במרכז השיקום. בתקופת השיקום קיבל קצבה מלאה שתנוכה מהפיצויים.
אשר על כן, לטענת התובע, יש לחשב את הפסדו בתקופה זו (25 חודשים), באופן מלא, מאחר שלא עבד.
הנתבעת מסכימה כי יש לחשב את הפסדו של התובע באופן מלא בתקופת אי הכושר של 6 חודשים, עד ליום 26.1.96 וכך גם בתקופה שבה היה בשיקום, מסוף יולי 96' ועד ספטמבר 97'.
ואולם, בתקופה שבין 26.1.96 ועד לתחילת השיקום ביולי 96', יש, לטענתה, לחשב את הפסדיו לפי 50% עד ליום 18.3.96, כקביעת המל"ל, וביתרת התקופה לפי נכותו הצמיתה.
36. לאחר שהתובע איבד את מקצועו ונדרש להסבה מקצועית, דעתי היא כי בתקופה שמיום 26.1.96 ועד לתחילת הליך השיקום, יהא זה ראוי לחשב את הפסדיו על בסיס 50% משכרו.
הפיצוי לו זכאי התובע בגין הפסדי שכר בעבר, יהא, איפוא, כדלקמן:
בגין תקופת אי כושר של 6 חודשים:
32,592 ש"ח = 6 ח' X 5,432 ש"ח
בגין 6 חודשים נוספים:
16,296 ש"ח = 50% X 6ח' X 5,432 ש"ח
בגין תקופת השיקום: 70,616 ש"ח = 13 ח' X 5,432 ש"ח
מתום תקופת השיקום, 1.9.97,
ועד ליום 1.3.01: 40,740 ש"ח = 25% X 30 X 5,432 ש"ח
לסכומים אלה תתווסף ריבית כדין מאמצע התקופה.
הפסדי השתכרות בעתיד
37. כפי שכבר צויין, בנוגע לעתיד, החל מיום 1.3.01, ייערך החישוב על בסיס שכרו של התובע עובר לתאונה כשהוא משוערך ובתוספת 10%, על בסיס 25% נכות תפקודית.
התובע כיום כבן 46.5 שנים ולפניו עוד 18.5 שנות עבודה, עד הגיעו לגיל 65.
הפיצוי בגין הפסדי השתכרות בעתיד הינו, איפוא:
254,254 ש"ח = 25% X 170.212000 X 5,975 ש"ח
הפסדי פנסיה
38. בנתוני תיק זה, לא הונחה תשתית עובדתית ראויה במידה המצדיקה פצוי בגין הפסדי פנסיה.
טענתו של התובע כי הובטח לו כי במרוצת הזמן יקבל ביטוח מנהלים אצל הנתבעת, לא הוכחה ואף הוכחשה על ידי מנהל הנתבעת, אשר עולה מדבריו כי לו בלבד היה ביטוח מנהלים בנתבעת ולא לאף אחד אחר מהעובדים (עמ' 45 שורה 41).
יצויין שגם במקום עבודתו הקודם של התובע, מפעל "חיים צור", זכה לקבל ביטוח מנהלים רק לאחר כ – 13 שנות עבודה (עמ' 26 שורות 20-19).
הוצאות
39. בגין הוצאותיו של התובע כנטען על ידו בסעיף 36 לתצהירו – אני רואה לפסוק לו סכום גלובאלי בראש נזק זה, בגין העבר, בסכום של 2,000 ש"ח נכון להיום.
כאב וסבל
40. כתוצאה מהתאונה איבד התובע את מקצועו כקצב ואין ספק כי זו גרמה לשינוי מהותי בחייו.
לפיכך ומעצם טיבה של הפגיעה, אשר בעקבותיה היה בתקופת אי כושר ממושכת ולאחריה בסדנת שיקום, הסבל שלטענת התובע היה מנת חלקו, הינו רב, על פניו.
סבורתני כי פיצוי בסכום של 55,000 ש"ח נכון להיום, בראש נזק זה, הינו פיצוי ראוי.
נכויי המל"ל
41. התובע קיבל מהמל"ל פיצוי בגין דמי פגיעה לתקופה שעד ליום 26.1.96, בה היה בתקופת אי כושר מלא, ולאחר מכן לפי 50% עד ליום 17.3.96. בנוסף קיבל התובע מהמל"ל מענק בגין 15% נכות צמיתה שנקבעה לו וכן דמי שיקום. אלה מסתכמים ב – 125,674 ש"ח, נכון להיום.
לסכומים אלה תתווסף ריבית כדין מאמצע התקופה, והם ינוכו מסך כל הפיצוי שקבעתי שמגיע לתובע כמפורט לעיל.
סוף דבר
42. אני מחייבת את הנתבעות לשלם לתובע בגין התאונה, את הסכומים כדלקמן:
א. הפסד השתכרות בעבר לתקופה 160,244 ש"ח
שמיום 26.7.95 ועד ליום 1.3.01.
לסכום זה תתווסף ריבית כדין
מאמצע התקופה ועד מועד פסק הדין
ב. הפסד השתכרות בעתיד 254,254 ש"ח
ג. הוצאות בעבר 2,000 ש"ח
ד. כאב וסבל 55,000 ש"ח
לסכומים אלה יתווספו הפרשי הצמדה וריבית כדין מהיום ועד מועד התשלום בפועל.
מסכום הפיצוי הכולל ינוכו תקבולי המל"ל ששולמו לתובע, כשהם משוערכים ובצירוף ריבית כדין.
כמו כן, אני מחייבת את הנתבעות לשלם לתובע שכ"ט עו"ד בשיעור 20% מן הסכומים שנפסקו לעיל (בניכוי תקבולי המל"ל, כאמור), בתוספת מע"מ ובצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מהיום ועד מועד התשלום בפועל.